בס'ד
צעירים רבים יצאו באותו יום שישי, בשנת תרס"ו (1905), לרחובות. הצעירים הניפו דגלים אדומים ושרו שירי חופש ומחאה. ההתארגנויות האלה היו ניצניה הראשונים של המהפכה הקומוניסטית. הן החלו כקבוצות-מחאה, שבהן השתתפו גם קבוצות יהודיות שתמכו בשינוי, כמו ה'בונד' ו'פועלי ציון'.
העיירה ליובאוויטש הייתה מוקפת כפרים ועיירות שבהם התגוררה אוכלוסייה לא-יהודית. בליובאוויטש עצמה היו יחסי היהודים והגויים טובים מאוד, אולם בעיירות האחרות התנהלה הסתה חריפה נגד היהודים, והיה חשש רב מפני פגיעה ביהודים.
בליובאוויטש שכן אז מרכזה של חסידות חב"ד, בראשות הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער). בנו-יחידו, יוסף-יצחק (לימים הריי"צ), ניהל אז את הישיבה בליובאוויטש, ופעל רבות בשליחות אביו להגנה על יהודי העיירות והכפרים מאיומי הפורעים.
לצורך זה ביקר כמה וכמה פעמים בעיר-הבירה פטרבורג, ובכל פעם התוודע לשרים ולפקידים רמי-דרג. אחד הפקידים הבכירים שהכיר במשרד לענייני דת, שעל-יד משרד הפנים, היה האדון אזמידוב. הוא היה מלומד גדול וחש כבוד ליהודים. רבי יוסף-יצחק נפגש עמו פעמים רבות, ובזכות הקשרים האלה הצליח לבטל גזֵרות רבות שאיימו על יהודי העיירות.
אותו יום שישי היה יום השוק. צעירים רבים יצאו להפגין, דגל אדום בידיהם ושירי חופש בפיהם, וסביבם התקהל המון רב. למקום הגיעו ממלא-מקום מפקד המשטרה בעיר הסמוכה, עם שני עוזריו, והם ניסו לפזר את ההפגנה, בעזרת שוטרים מקומיים.
הצעירים לא נענו להוראה להתפזר, ואף הגבירו את קולות המחאה. בתגובה הורה המפקד לירות באוויר. קמה מהומה. אנשי השוק ברחו לכל עבר. הצעירים היהודים חשו שזה קו אדום ומסוכן, ועזבו את המקום.
צעיר רוסי הוביל את המשך התסיסה. "בואו! התייצבו כאן! רק מוגי-לב בורחים", קרא שוב ושוב. המפקד ציווה לירות שוב באוויר, אך עתה התנפלו עליו הצעירים והִכו אותו ואת שוטריו עד זוב-דם. הם קרעו את מדיו של המפקד, שברו את חרבו ונטלו את אקדחו.
השבת עברה על יהודי הסביבה בתחושת פחד. בתחילת אותה שנה פעל הריי"צ לרכז ועד הגנה קהילתי, כדי לאבטח את יהודי העיירה מפני פרעות. במוצאי השבת המתינו חברי הוועד, ועמם תלמידי הישיבה, ובידם 'נשק' – מקלות ומוטות ברזל, וציפו לישועת ה'.
עם שחר שב המפקד המקומי. השוטרים דיווחו לו על מהלך האירועים, והדגישו שהיהודים אמנם היו שותפים בהפגנה, אך התפזרו מיד כשנצטוו. המידע הזה הרגיע מעט את החששות.
באותו יום נתפסו שלושים צעירים רוסים החשודים בהתפרעות. הם הוכו ועונו, כדי שיסגירו את חבריהם שהיו שותפים להפגנה, אך הם לא מסרו שום מידע. בינתיים הספיקו הצעירים היהודים לחמוק מהאזור.
ביום שני בא לליובאוויטש שר המחוז, בליווי מפקדי הבולשת המחוזית. את פניו קיבלו נכבדי העיירה. השר נזף בהם קשות ודרש להביא אליו, תוך עשרים וארבע שעות, את כל הצעירים המורדים.
למחרת נקראו נכבדי העיירה שנית. השר הודיע שהוא רואה בחומרה את העובדה שהמורדים עדיין לא הוסגרו. "אני נותן לכם עוד עשרים וארבע שעות, ואם עד אז לא יוסגרו הצעירים, יוטל קנס גבוה בעד כל נפש, עירבון עד הסגרתם", פסק.
פחד גדול השתרר בעיירה. בתוך כך נודע כי האדון אזמידוב עובר בעיירה עם פמלייתו, בדרכו לבקר את אימו, המתגוררת בעיירה סמוכה. כששמע זאת הרבי הרש"ב, המליץ לבנו לבקר את אזמידוב, כדי להודות לו על עזרתו בפרשה קודמת. רבי יוסף-יצחק הזמין את הפגישה, שנערכה באחוזת אימו של האדון, והוא נתקבל על-ידו בכבוד ובסבר פנים יפות.
ביום רביעי שב רבי יוסף-יצחק לליובאוויטש, ולפתע נקרא בדחיפות להתייצב במשטרה. שר המחוז קיבלו והודיע לו: "אנו יודעים כי לא אתה ולא תלמידי ישיבתך היו שותפים באירועי יום שישי, אך החלטנו לקחת אותך כעירבון, עד שהקהילה היהודית תסגיר את המורדים".
רבי יוסף-יצחק השיב להם בקור-רוח, כי עליהם תוטל כל האחריות לתוצאות העלולות להיגרם ממעצר כזה. דבריו הכעיסו את אנשי המשטרה, והם הורו להכניסו מיד לחדר המעצר.
עברו כמה שעות ורבי יוסף-יצחק נקרא שוב לחדר החקירות. שר המחוז ופקיד הבולשת עמדו שם בפנים חתומות, וקראו לפניו את 'החלטותיהם': "לצורך החקירה החלטנו לאסור את האדון שניאורסון רק למראית-עין, כדי לאלץ את הקהילה להסגיר את המורדים, ומכיוון שהסכים למאסר, הוא מתבקש לחתום על שחרורו, והרי הוא חופשי".
רבי יוסף-יצחק השיב בתקיפות: "לא הסכמתי להיאסר ולא אחתום".
פקיד הבולשת סינן בקור: "אחרים מתייחסים אחרת להצעותינו... אך הרשות בידך".
רק כשהגיע לביתו נודע לו מה הביא לידי שחרורו המהיר: דבר מעצרו הגיע לאוזני אזמידוב, וזה יצא מיד אל תחנת המשטרה. הוא הבהיר לשר המחוז כי ההחלטה לאסור את האדון שניאורסון אינה חוקית, ואף איים לדווח על כך לשר הפנים... בעקבות זאת שוחרר מיד רבי יוסף-יצחק.
צעירים רבים יצאו באותו יום שישי, בשנת תרס"ו (1905), לרחובות. הצעירים הניפו דגלים אדומים ושרו שירי חופש ומחאה. ההתארגנויות האלה היו ניצניה הראשונים של המהפכה הקומוניסטית. הן החלו כקבוצות-מחאה, שבהן השתתפו גם קבוצות יהודיות שתמכו בשינוי, כמו ה'בונד' ו'פועלי ציון'.
העיירה ליובאוויטש הייתה מוקפת כפרים ועיירות שבהם התגוררה אוכלוסייה לא-יהודית. בליובאוויטש עצמה היו יחסי היהודים והגויים טובים מאוד, אולם בעיירות האחרות התנהלה הסתה חריפה נגד היהודים, והיה חשש רב מפני פגיעה ביהודים.
בליובאוויטש שכן אז מרכזה של חסידות חב"ד, בראשות הרבי הרש"ב (רבי שלום-דובער). בנו-יחידו, יוסף-יצחק (לימים הריי"צ), ניהל אז את הישיבה בליובאוויטש, ופעל רבות בשליחות אביו להגנה על יהודי העיירות והכפרים מאיומי הפורעים.
לצורך זה ביקר כמה וכמה פעמים בעיר-הבירה פטרבורג, ובכל פעם התוודע לשרים ולפקידים רמי-דרג. אחד הפקידים הבכירים שהכיר במשרד לענייני דת, שעל-יד משרד הפנים, היה האדון אזמידוב. הוא היה מלומד גדול וחש כבוד ליהודים. רבי יוסף-יצחק נפגש עמו פעמים רבות, ובזכות הקשרים האלה הצליח לבטל גזֵרות רבות שאיימו על יהודי העיירות.
אותו יום שישי היה יום השוק. צעירים רבים יצאו להפגין, דגל אדום בידיהם ושירי חופש בפיהם, וסביבם התקהל המון רב. למקום הגיעו ממלא-מקום מפקד המשטרה בעיר הסמוכה, עם שני עוזריו, והם ניסו לפזר את ההפגנה, בעזרת שוטרים מקומיים.
הצעירים לא נענו להוראה להתפזר, ואף הגבירו את קולות המחאה. בתגובה הורה המפקד לירות באוויר. קמה מהומה. אנשי השוק ברחו לכל עבר. הצעירים היהודים חשו שזה קו אדום ומסוכן, ועזבו את המקום.
צעיר רוסי הוביל את המשך התסיסה. "בואו! התייצבו כאן! רק מוגי-לב בורחים", קרא שוב ושוב. המפקד ציווה לירות שוב באוויר, אך עתה התנפלו עליו הצעירים והִכו אותו ואת שוטריו עד זוב-דם. הם קרעו את מדיו של המפקד, שברו את חרבו ונטלו את אקדחו.
השבת עברה על יהודי הסביבה בתחושת פחד. בתחילת אותה שנה פעל הריי"צ לרכז ועד הגנה קהילתי, כדי לאבטח את יהודי העיירה מפני פרעות. במוצאי השבת המתינו חברי הוועד, ועמם תלמידי הישיבה, ובידם 'נשק' – מקלות ומוטות ברזל, וציפו לישועת ה'.
עם שחר שב המפקד המקומי. השוטרים דיווחו לו על מהלך האירועים, והדגישו שהיהודים אמנם היו שותפים בהפגנה, אך התפזרו מיד כשנצטוו. המידע הזה הרגיע מעט את החששות.
באותו יום נתפסו שלושים צעירים רוסים החשודים בהתפרעות. הם הוכו ועונו, כדי שיסגירו את חבריהם שהיו שותפים להפגנה, אך הם לא מסרו שום מידע. בינתיים הספיקו הצעירים היהודים לחמוק מהאזור.
ביום שני בא לליובאוויטש שר המחוז, בליווי מפקדי הבולשת המחוזית. את פניו קיבלו נכבדי העיירה. השר נזף בהם קשות ודרש להביא אליו, תוך עשרים וארבע שעות, את כל הצעירים המורדים.
למחרת נקראו נכבדי העיירה שנית. השר הודיע שהוא רואה בחומרה את העובדה שהמורדים עדיין לא הוסגרו. "אני נותן לכם עוד עשרים וארבע שעות, ואם עד אז לא יוסגרו הצעירים, יוטל קנס גבוה בעד כל נפש, עירבון עד הסגרתם", פסק.
פחד גדול השתרר בעיירה. בתוך כך נודע כי האדון אזמידוב עובר בעיירה עם פמלייתו, בדרכו לבקר את אימו, המתגוררת בעיירה סמוכה. כששמע זאת הרבי הרש"ב, המליץ לבנו לבקר את אזמידוב, כדי להודות לו על עזרתו בפרשה קודמת. רבי יוסף-יצחק הזמין את הפגישה, שנערכה באחוזת אימו של האדון, והוא נתקבל על-ידו בכבוד ובסבר פנים יפות.
ביום רביעי שב רבי יוסף-יצחק לליובאוויטש, ולפתע נקרא בדחיפות להתייצב במשטרה. שר המחוז קיבלו והודיע לו: "אנו יודעים כי לא אתה ולא תלמידי ישיבתך היו שותפים באירועי יום שישי, אך החלטנו לקחת אותך כעירבון, עד שהקהילה היהודית תסגיר את המורדים".
רבי יוסף-יצחק השיב להם בקור-רוח, כי עליהם תוטל כל האחריות לתוצאות העלולות להיגרם ממעצר כזה. דבריו הכעיסו את אנשי המשטרה, והם הורו להכניסו מיד לחדר המעצר.
עברו כמה שעות ורבי יוסף-יצחק נקרא שוב לחדר החקירות. שר המחוז ופקיד הבולשת עמדו שם בפנים חתומות, וקראו לפניו את 'החלטותיהם': "לצורך החקירה החלטנו לאסור את האדון שניאורסון רק למראית-עין, כדי לאלץ את הקהילה להסגיר את המורדים, ומכיוון שהסכים למאסר, הוא מתבקש לחתום על שחרורו, והרי הוא חופשי".
רבי יוסף-יצחק השיב בתקיפות: "לא הסכמתי להיאסר ולא אחתום".
פקיד הבולשת סינן בקור: "אחרים מתייחסים אחרת להצעותינו... אך הרשות בידך".
רק כשהגיע לביתו נודע לו מה הביא לידי שחרורו המהיר: דבר מעצרו הגיע לאוזני אזמידוב, וזה יצא מיד אל תחנת המשטרה. הוא הבהיר לשר המחוז כי ההחלטה לאסור את האדון שניאורסון אינה חוקית, ואף איים לדווח על כך לשר הפנים... בעקבות זאת שוחרר מיד רבי יוסף-יצחק.
