בס"ד

למען תספר באזני בנך
הנה בפרשה זו אנו רואים דבר פלא, פרעה הרשע הכביד את ליבו 
ולא אבה לשלח את ישראל מארצו, והקב"ה הכה אותו מכה אחר מכה, 
ורק לאחר שכבר קיבל שבעה מכות, או אז כבר נתרכך ליבו קצת 
ושלח לקרוא את משה ובפיו היה בשורה כי הנה סוף כל סוף הוא מוכן 
כבר לשלח את העם, אך שאלה אחת היתה בפיו, מי ומי ההולכים, וכאן 
התחיל ויכוח בין פרעה הרשע למשה רבינו ע"ה, כי פרעה לא הסכים 
בשום  פנים שגם הטף ילכו, ולעומתו משה רבינו עמד על עמדו 
והתעקש שלא לוותר על הטף, אלא בנערינו ובזקנינו נלך.  
ואז הוסיף ד' להכותו עוד במכת הארבה אשר לפניו לא היה כמוהו 
ואחריו לא יהיה כן, ואם כי מיד שלח פרעה לקרוא למשה ולאהרן 
והתוודה בפניהם באמרו: "חטאתי לד' אלקיכם ולכם", אך למעשה 
מיד לאחר שנעלם הארבה נאמר: "ויחזק ד' את לב פרעה ולא שילח 
את בני ישראל". ורק לאחר שהכה ד' את מצרים במכת חושך, אז 
נתרכך לבו של פרעה והסכים כבר לשלח את העם יחד עם הטף, אך 
עדיין הוסיף להתעקש על צאנם ובקרם של ישראל שישארו 
במצרים, וכמעשהו בראשונה כך גם עתה, חזר על עצמו אותו הויכוח 
שהיה מקודם אצל הטף, שמשה רבינו התעקש ואמר 'גם מקנינו ילך 
עמנו לא תשאר פרסה', ולא זו בלבד אלא שאף הוסיף ואמר לפרעה 
'גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות'.
וכבר מילותינו אמורות לא פעם ולא פעמיים, כי כל הנאמר 
בפרשיות אלו אינם סיפורי מעשיות ח"ו, אלא הכל תורה שלימה 
שיש בהם בכדי להאיר לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר 
נעשה, לדעת האיך להתחכם נגד קליפת פרעה אשר נעוץ בקרבנו 
ומבקש לעקור כל חלק טוב מבינינו.
והנה במה שהיה הויכוח בנוגע להולכת הטף, מובן מאד מה היה 
בדעתו של משה רבינו, שהרי כל בר דעת יבין מאליו שאם אין גדיים 
תיישים מנין, ומה תועלת יהיה ביציאה כזאת מבלי הדור הבא 
שישארו כולם תחת יד פרעה, ואכן זה מה שהיה באמת כוונתו של 
פרעה, שלא היה אכפת לו לשחרר את הגברים כאשר יודע הוא שכל 
הדור הצעיר עדיין ישארו תחת שליטתו, שזה אומר כי אין שום עתיד 
לכלל ישראל.
וכמו ששמעתי פעם אימרה יפה מפי כ"ק האדמו"ר מסקולען זצ"ל 
על מה שאמרו בגמ' שבת (קל"ח ע"ב) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה 
אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל וכו', ר' שמעון בן יוחאי אומר 
חס ושלום שתשתכח תורה מישראל שנא' כי לא תשכח מפי זרעו 
וכו', ולכאורה קשה לומר שנחלקו חכמי ישראל ז"ל במציאות 
הדברים מה שיקרה בסוף הדורות, והרי ודאי שהם ראו ברוח קדשם 
מה יהיה עתידם של ישראל עד סוף כל הדורות.
והסביר את הגמ' במתק לשונו כי אכן חכמינו ז"ל ראו בעיניהם 
הטהורות את עתידם של עם ישראל בסוף הדורות שמצבם יהיה גרוע 
מאד עד כדי שתשתכח תורה מישראל, ואף רשב"י לא בא לחלוק על 
הקביעה הזאת, אלא כך אמר להם לחכמים: אם כי אמנם זה מה 
שאמור להיות, אך עדיין אין לומר נואש, כי ישנו עצה להציל את 
ישראל שלא יבואו לידי כך, ולזה הביא את הפסוק "כי לא תשכח מפי 
זרעו", ונתכוין בזה כי על ידי שישקיעו בדורות הבאים אצל צעירי 
הצאן להשריש בתוכם את האמונה הטהורה ושאר חלקי היהדות מגיל 
קטן ביותר, ההשקעה הזאת היא הערובה להמשך קיום הדורות, וזהו 
אומרו כי לא תשכח, רצה לומר האיך נוכל להבטיח שלא תתגשם 
הנבואה הקשה הזאת של שכחת התורה בישראל, לזה אמר מפי זרעו,
שישים כל אחד את עיקר מגמתו על זרעו אשר חננו ד', כי בזאת הוא 
מציל את המשך קיומם של עם ישראל לבל תשתכח התורה מהם. 
וכבר נאמר בפרשה זו למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר 
התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ד'. כי 
אכן זהו מתפקידו של כל איש ואיש אשר חננו ד' בזרע קודש, הרי 
עליו מוטלת החובה להשריש בקרבם את האמונה הטהורה, שכל 
עיקר סיפור יציאת מצרים מהותה ותכליתה אינה אלא לחזק את אור 
האמונה בקרב ישראל עם קדוש.
ומה שנתעקש פרעה אחר כך לבל יקחו עמם את הצאן והבקר, 
ומשה רבינו לעומתו לא רצה להסכים על כך, כי פרעה הרשע ידע 
בערמומיותו שגם אם יצאו כולם האנשים והנשים עם הטף, אך כל 
עוד שהשאירו את רכושם תחת ידו, עדיין הם שרויים תחת קליפת 
מצרים, כי כן הוא טבע האדם להיות ראשו ורובו נמשך אחר רכושו 
ועסקיו, וכיון שכל עיקר כוונתו של פרעה הרי לא היה על השעבוד 
הגשמי, אלא רצה שיהיו נפשם ורוחם ונשמתם של ישראל שבויים 
תחת קליפת מצרים ערות הארץ, וכידוע מפי ספרים וסופרים 
שבמקום שמחשבותיו של אדם משוטות באותו מקום הוא נמצא, לכן 
התעקש בכל מאודו שלא ינתק הקשר בין עם ישראל למצרים, כי ידע 
שלא בניקל יהיה להם לישראל להיפרד מרכושם הרב שישאירו 
במצרים, ואף אם לא יחזרו בגופם אך היה די לו גם בזה שהמחשבה 
שלהם תשאר במצרים.
ומה שהדבר נוגע אלינו, כי גם עלינו מוטלת החובה והזכות לבל 
נהיה שרויים תחת קליפת מצרים ערות הארץ, קליפת פרעה הצועק 
ואמר לא ידעתי את ד', אלא אדרבה בנערינו ובזקנינו נצא בהמון 
מתחת קליפת מצרים ומתחת יד פרעה, לדעת כי אני ד' בקרב הארץ, 
ומבלעדי אין אלוקים.