הרב שמואל גורביץ' ורעייתו הצעירה עמדו לפני הרבי. כמה שבועות קודם לכן יצאו לשליחותם בעיר לִיּוֹן שבצרפת. עתה הגיעו לביקור-בזק 'בבית', בחצר הרבי, וזכו להיכנס ל'יחידות' לקבל את ברכתו.

הימים הראשונים בלִיּוֹן היו קשים ביותר. בשבועות המעטים ששהו במקום הספיקו לצבור מטען של אכזבות ואף דכדוך מסוים מהמצב. בגלל הקשיים האלה עשו רק שבת אחת בלִיּוֹן, ואילו את שאר השבתות עשו אצל שלוחים בערים סמוכות. הם ביקשו ללמוד מהם אך בעיקר לקבל עידוד.

בפתק שמסרו לרבי לא כתבו את הקשיים והבעיות. הם ציינו את שמותיהם וביקשו ברכה. כאן נכונה להם הפתעה. הרבי הפך את הפתק על השולחן ואמר:

"אני רוצה להבין מה קורה. קיבלתם שליחות לנסוע ולהתיישב בעיר לִיּוֹן. נתקבלתם שם ברצון, ואף עשיתם בעיר שבת אחת. מאז עשיתם שבת אחת בפריז, שבת אחת במקום פלוני, וכך הלאה".

בני הזוג נאלמו דום, והרבי המשיך: "קיבלתי ידיעות על התלבטויותיכם באשר למקום שליחותכם. אִמרו-נא לי עתה, האם מוכנים אתם לנסוע ובשמחה או לא?".

הרב גורביץ' התעשת והשיב מיד: "כן, רבי, אנו נוסעים ובשמחה".

כעת חייך הרבי ובנימה רכה בירכם שתהיה עבודתם בהצלחה, ומתוך שמחה. "דעו", הוסיף הרבי, "כי היצר מעוניין להביאכם לרגש של עצבות, כדי למנוע את הצלחת העבודה".

לפני צאתם מהחדר פנה הרבי שוב אל הרב גורביץ' ואמר: "דע לך שהצרפתי אינו אוהב פנים זועפות...".

השניים יצאו נרגשים עד עומק נפשם מחוויית ה'יחידות'. כחסידים ותיקים ידעו לזהות בנימה שבה שוחח עמם הרבי – קירוב פנימי. החלטה תקיפה גמלה בלבם, להביט מעתה על תפקידם בעין חיובית ושמחה יותר.

עברו כמה שנים. אחד הדברים שהקים הרב גורביץ' בעיר לִיּוֹן היה גן-ילדים. הגן שכן במבנה ישן ולא כל-כך מתאים. יום אחד הגיעו פקחי העירייה לבדיקה שגרתית והודיעו לרב גורביץ, כי אם הגן לא ישופץ מן המסד עד הטפחות, לא יינתן לו רשיון להפעיל את המקום. הם הקציבו לו כמה חודשים לבצע את השיפוצים.

עלות השיפוצים הגיעה לסכום גדול, הרבה מעבר למה שהיה הרב מסוגל לשלם, ולכן עברו הימים והוא לא עשה דבר. כשהתקרב המועד שבו עליו לפנות את הגן, החליט לפעול בתעוזה למעלה מכל חישוב מקובל. הוא החליט לגשת לעירייה ולשוחח ישירות עם הממונה על החינוך.

בהגיעו לבניין העירייה ראה שם גבר צעיר, שנכנס והתקבל בלחיצות ידיים חמות. הוא שיער שזה האיש שהוא מחפש, ניגש אליו והחל לשוחח עמו, אך התברר שהצעיר הוא בנו של האיש. בכל-זאת פנה אל הבן ואמר: "מסור לאביך שהרב גורביץ' מוכרח לפוגשו מיד".

הבן טען שיומן הפגישות של אביו מלא לימים הקרובים, אך השליח התעקש והפגישה נקבעה. כשנכנס למשרדו של הבכיר הביט בו האיש בהתעניינות, ולפתע הפנה אליו שאלה מוזרה: "מה דעתך על סיני, האם נכון למסור את סיני למצרים?".

במוחו התרוצצו המחשבות: "צרפתי בתפקיד בכיר כמותו ודאי מחזיק בדעות פרו-ערביות. אם אומר לו את דעתי, אקומם אותו. אך האם אני יכול לומר אחרת מדעתו החד-משמעית של הרבי בנדון?!".

כשהוא בורר את מילותיו החל השליח להסביר את עמדתו של הרבי על הסכנות שבנסיגה מסיני. למרבה הפתעתו אורו פניו של איש-שיחו. הוא החל לספר: "לפני זמן-מה חזרתי מביקור בישראל. ידיד ותיק שלי לקחני לסיור בסיני, והמחיש לי בדרך משכנעת ביותר שמסירת השטחים היא טעות חמורה"...

כעת פנה ראש מחלקת החינוך לעסוק בבקשתו הרב גורביץ' והבטיח לו תשובה בעוד כמה ימים. בפגישתם הבאה פרש האיש לפניו מפה של מבנה גדול בלִיּוֹן, מבנה שיש בו כיתות רבות, חצר גדולה ועוד, ושאלו: "האם המבנה הזה נראה לך מתאים?".

השליח היה המום מההצעה והתמהמה בתגובתו. הממונה הצרפתי הביט בו ואמר: "אני מבין שזו החלטה חשובה שלא היית רוצה לקבלה בלי לראות את המקום. הנה אקרא לראש מחלקת הבינוי וניסע יחד לראות את בית-הספר".

בבואם לשם לא האמין הרב גורביץ' למראה עיניו. המקום היה גדול בהרבה מכפי ששיער, ובו כל הדרוש לגן-ילדים ולבית-ספר. כמובן הביע מיד את הסכמתו.

פרשת הגן הגיעה לסיומה, אך בין השניים נקשרה ידידות. יום אחד שאל השליח את ידידו החדש: "אמור לי, מה גרם לך להתייחס לבקשתי בנדיבות-לב כזאת?".

השיב לו האיש: "בבואך אליי הצגת את עצמך כחסיד. זו הפעם הראשונה ששמעתי את המושג הזה, ופניתי למילון להבין את פירוש המושג. נאמר שם שחסידים הם אנשים שמחים ומאירי-פנים".

האיש חייך והמשיך: "מאז ומעולם אינני יכול לשאת את פניהם הזועפות של אנשים רבים הבאים עמי במגע, וכאשר הבנתי שאתה אינך כזה, ראיתי בך אדם ראוי להערכה ולסיוע"...

המילים הדהדו במוחו של הרב גורביץ'. הלוא אלה היו מילותיו האחרונות של הרבי קודם צאתם מה'יחידות': "הצרפתי אינו אוהב פנים זועפות"...