הרב שבתי כץ, רב ועסקן ציבורי נכבד בדרום-אפריקה, בא לביקור בניו-יורק ונתקבל לשיחה ביחידות עם הרבי מליובאוויטש. זה היה כמה ימים לפני חנוכה תשל"ט.

בשלב מסויים של השיחה החל הרבי להתעניין במצב היהודים הכלואים בבתי-הסוהר בדרום-אפריקה. "האם הם זוכים ליחס נאות? האם מישהו דואג שיוכלו לשמור על יהדותם?", חקר הרבי.

"בראש-השנה וביום-הכיפורים האסירים היהודים פטורים מעבודה; בפסח הם זוכים לאוכל כשר", השיב הרב כץ.

"ומה בדבר חנוכה? מישהו דואג להם לחנוכיות ולנרות?", שאל הרבי. הרב כץ השיב בשלילה.

מבט של צער עלה בעיני הרבי. "האם חשבת כמה חום, עידוד ותקווה יכול יהודי היושב בכלא לשאוב מנרות חנוכה דולקים?", שאל. הרב כץ הנהן בהסכמה והבטיח לפעול בעניין עם שובו לארצו, כדי שבשנה הבאה יותר הדבר לאסירים היהודים.

מבטו של הרבי הסגיר אי-שביעות רצון. "למה לוותר מראש על חנוכה שבפתח?", שאל. הרב כץ זע באי-נוחות. "הזמן קצר מדי", אמר, "וחוץ מזה קשה מאוד לחולל שינויים כאלה על-ידי פעולה מעבר לים".

הרבי לא קיבל תשובה זו. "עצתי היא כי מיד בתום פגישתנו תפנה למזכיר והוא יסייע לך ליצור קשר טלפוני עם הנהלת בתי-הכלא", אמר הרבי.

"בדרום-אפריקה השעה כעת ארבע לפנות בוקר; האם יעלה על הדעת להעיר משנתו את הקצין הבכיר הממונה על בתי-הסוהר?!", תהה הרב כץ במבוכה.

גם הטיעון הזה לא ריפה את נחישותו של הרבי. "להפך", טען הרבי, "כשהקצין הבכיר יראה כי העזת להעירו משנתו, ייטיב להבין את חשיבות העניין ונחיצותו".

בתום הפגישה ניגש הרב כץ אל המזכיר וסיפר לו על המשימה שהטיל עליו הרבי. המזכיר נרתם לסייע לו. תחילה התקשר הרב כץ אל עוזרו האישי בפרטוריה, וביקשו לטלפן אל הקצין הבכיר ולהכין אותו לשיחה החשובה שיקבל בעוד כמה דקות ממנו, כלומר מהרב כץ.

כעבור כמה דקות נוצר הקשר בין הרב כץ לבין הקצין. "במה אוכל לעזור לכבודו בשעת לילה מאוחרת זו?", שאל הקצין בהכנעה. הרב כץ סיפר לו בקצרה על פגישתו עם הרבי ועל עניינו המיוחד באסירים היהודים בדרום-אפריקה. הוא שב על טיעונו של הרבי בדבר התועלת הרבה שתצמח ממתן היתר לאסירים היהודים להדליק נרות חנוכה בכלא.

הדברים נגעו ללב הקצין שהבטיח לפעול בעניין ללא שהות. "בבוקר אעשה כבקשתך ואשלח הוראה ברוח זו אל כל בתי-הסוהר במדינה", הבטיח.

כשעלה הבוקר בניו-יורק המתין הרב כץ בפתח בית-מדרשו של הרבי כדי לבשר לו, בבואו מביתו, על הצלחתו אמש במשימה. כעבור זמן-מה הופיע הרבי. "נו?", שאל, והרב כץ סיפר לו את שהיה. "אנא היכנס אליי לאחר תפילת שחרית", אמר לו הרבי בחיוך.

בתום התפילה נכנס הרב כץ לחדר הרבי. "בכל חמישים המדינות בארצות-הברית מותר לאסירים יהודים להדליק נרות חנוכה", פנה הרבי אל הרב כץ, שהופתע מהעלאת העניין שוב, "חוץ מאשר כאן, בניו-יורק. דווקא כאן הדבר אסור. היית מאמין?", שאל הרבי בצער.

הרבי ביקש אפוא מן הרב כץ לפעול כי גם בניו-יורק יותר ליהודים להדליק בכלאם נרות חנוכה. "כשתספר להם כי אפילו בדרום-אפריקה התירו זאת, ודאי יחושו שלא בנוח והדבר עשוי להשפיע עליהם בכיוון הרצוי", צייד אותו הרבי בטיעון.

הרב כץ, שלא היה בן המקום, וגם לא היו לו מהלכים בניו-יורק, ממש לא ידע כיצד מצפה ממנו הרבי לפעול בעניין, אולם חזקה עליו מצוות הרבי, במיוחד לאחר שכבר התנסה בהצלחה אחת. פנה הרב כץ לעזרת עסקן יהודי מקומי ויחדיו יצרו קשר עם מפקד בתי-הכלא בניו-יורק.

הרב כץ פעל על-פי הנחיית הרבי וסיפר למפקד על המצב בתחום זה בדרום-אפריקה (הוא כמובן לא סיפר לו שמדובר בהישג טרי ביותר...).

"אם אפילו בדרום-אפריקה מתירים ליהודים להדליק נרות בבתי-הכלא, אין שום סיבה שבמדינה נאורה כמו ניו-יורק לא נתיר זאת", הגיב הקצין. סופו של דבר שהעניין סודר, ובחנוכה באותה שנה כבר יכלו אסירים יהודים להדליק בכלא נרות.

כשחזר הרב כץ ודיווח על כך לרבי, הזמינו הרבי לחדרו פעם שלישית באותה יממה. לרגע סבר הרב כץ כי הרבי מתכוון להטיל עליו עוד משימה, אולם הרבי ביקש להודות לו. בהכרת-תודה על מאמציו העניק לו הרבי שי אישי - ספר תניא. הרבי אף צירף לכך שני ספרים באנגלית, כדי למסור אותם למפקד בתי-הכלא בדרום-אפריקה ולרעייתו.

עם שובו לארצו, התקשר הרב כץ לקצין וסיפר לו על המתנה שהרבי מליובאוויטש שלח לו ולרעייתו. "אני בא מיד", אמר הקצין בטלפון. כעבור שעה קלה הקיש הקצין על דלת ביתו של הרב כץ.

"מדוע מיהרת לבוא?", שאל הרב כץ. תשובת הקצין הדהימה אותו: "אדם היושב בניו-יורק וחושב על אדם אחר, שאינו מכיר כלל, הנמצא בקצה האחר של כדור-הארץ, ומתאמץ לשמחו ולהאיר את חייו - ראוי בעיניי לתואר 'מנהיג אמיתי'. וכשמנהיג אמיתי שולח לי מתנה, אני מעוניין לקבלה מהר ככל האפשר".