בס"ד

פרשת ויצא
מאת: הרב מנחם אזולאי  |  פורסם ב: ערוץ 2000
"ויצא יעקוב מבאר שבע וילך חרנה" ( כח,יא)
למה ברח יעקוב מפני עשו ולא בטח בה' שיצילהו מידו? אלא משום שכתוב: "לך עמי בוא חדריך וסגור דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם" (ישע יה כ"ו). שבשעה שאתה רואה שהשעה חצופה, שמידת הדין שורה בעולם, לא תעמוד כנגדה, שכל מי שעומד ונלחם כנגד השעה, נופל בידה. וכל מי שנותן מקום לשעה, ששותק, שלא נלחם, שממתין, חוזרת השעה ונופלת בידו.

"ויפגע במקום" (כח,יא).
מיעקוב אבינו לומדים אמונה. לאחר שחסה שנים ארוכות באוהלה של תורה, עוזב יעקוב אבינו את מקום הקדושה ומגיע לחרן, למקום של הקליפות, לשיא הטומאה. חרן לשון חרון אף ודינים. אחרי 14 שנות לימוד תורה יומם ולילה הוא מגיע לביתו של לבן, גדול הרמאים, והוא לא נשבר. הוא לא מתייאש. הוא עומד בנסיונות ומתחזק בירידות. "וילן שם כי בא השמש" (כח,יא). מה זה בא השמש? "ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה" (רש"י הקדוש). הוא לא נבהל מהחושך הגדול הזה שירד עליו פתאום, הוא עושה את הדבר האחד והיחיד שיכול להוציא אותו מהחושך, שיכול להוציא כל אחד מאתנו כשפתאום, באמצע החיים, הכל נחשך לנו. הוא מתפלל. הוא פונה אל ה'. "ויפגע במקום", ואין פגיעה אלא תפילה (ברכות כו:). ריבונו של עולם תושיע אותי, ריבונו של עולם רק אתה יכול לעזור לי.

רחל אמנו מתעקשת בתפילה. "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי" (ל,ח). נתעקשתי והפצרתי פצירות ונפתולים הרבה למקום, להיות שווה לאחותי שגם אני רוצה, כמו אחותי, ללדת בנים (רש"י הקדוש). מתי אדם מתעקש ומפציר ומתפתל ולא מניח לקב"ה עד שנענה? כשהוא מרגיש שהוא נמצא בשאלת חיים ומוות ממש. אם לא יקבל אין לו חיים. וזהו שאמרה רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (ל,א). גם לאה אמנו מאמינה בכוח העצום של התפילה. היא לא מפסיקה להתפלל, להוריד דמעות, "ועיני לאה רכות" (כט,י ז). עיניה רכות מרוב בכיות שלא תיפול ח"ו בחלקו של עשו. ומרוב תפילותיה ודמעותיה זכתה שהיא הראשונה שנישאה ליעקוב, ורוב השבטים יצאו ממנה, ואף משיח גם הוא יהיה מבני בניה. יוצא ששינתה את מזלה לגמרי לגמרי שהרי היתה מיועדת לעשו הרשע. "כי יש בכוח התפילה לשנות ולהפוך את כל דבר מהיפך אל היפך הגמור והוא הענין שעל ידו מתהפך הכל לטובה" (שש"ק ו,שדמ).

מיעקוב אבינו לומדים אמונה. הוא יוצא לדרך עם הבטחה מפורשת של השי"ת: "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך" (כח,טו).  הנה הוא רק יוצא לדרך ואליפז, בנו של עשו רודף אחריו כדי להרגו ובסופו של דבר משאיר אותו בחיים אך גוזל ממנו את כל כספו ורכושו ומתיר אותו עני וחסר כל. ויעקוב נשאר תמים באמונתו. אין לו קושיות על השי"ת שהבטיח לו "ושמרתיך בכל אשר תלך". הוא לא מתבלבל,  הוא נאחז באמונה שהכל מאת ה' והכל לטובה גם אם הוא לא מבין כרגע איפה הטובה. ובזכות האמונה הזאת הוא זוכה להוציא מלבן את האמהות הקדושות, את השבטים הקדושים, זוכה לכזו התקרבות נפלאה לה'.

מה צריך ללמוד מאבינו יעקוב? שגם אם אי אפשר להבין את ה', וזאת בעצם המדרגה של כולנו, צריך להאמין שהכל לטובה. בשעת הנסיון זה לא נראה טוב מה שקורה, זה אפילו נראה רע, אבל צריך להאמין בלי שום הבנה שהכל לטובה. שכל מה שה' עושה לנו, זה לטובה. ובזכות האמונה הזו הכל אכן יתהפך לטובה. מ'הרעה' הזו עוד תצמח טובה גדולה. בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאתנו: שלא נפסיק לחפש את ה'. להרים את הראש, לדבר אליו יתברך, להאמין שה' אתנו בתוך הצרה, להאמין בהבטחה שקיבל יעקוב אבינו וכל צאצאיו אחריו – "כי לא אעזבך".

החיפוש הזה, הרמת הראש אל ה', הדיבור שלא מש משפתינו, זו ההתעוררות שמבקשים מאתנו, התעוררות מלמטה, שבזכותה נזכה למצוא את ה'. "וזהו בחינת מה שעובר על כל אחד, שלפעמים בחמלת ה' נפתח לו אור גדול ונדמה לו שבוודאי יהיה איש כשר כראוי ואחר כך פתאום נחשך לו כאילו שקעה השמש ממש פתאום שלא בעונתה, אל ישתומם האדם ואל יפול בדעתו מכל מה שעובר עליו. וכשהוא בבחינת איזה עליה, שרואה איזה ישועה והתנוצצות אל יטעה שכבר האור שלו רק יידע שעדיין הוא רחוק מאד, ועל ידי זה לא יפול כשרואה אחר כך שנחשך אצלו האור שהוא בחינת ירידה, כי באמת אף על פי כן האור שהאיר לו לא נכבה ולא נסתלק ממנו, כי אור חסדו יתברך מאיר עליו תמיד רק שהכל הוא בבחינת 'ממרחק תביא לחמה' ובבחינת 'וירא את המקום מרחוק', אבל סוף כל סוף יגמור ה' יתברך מה שהתחיל וייטיב עם כלל ישראל ועם כל אחד ואחד בפרטיות רק שצריכים להיות מצפים לישועה תמיד בבחינת 'וכל עין לך תצפה' וכמו שאומרים 'לישועתך קיוינו כל היום ומצפים לישועה'" (ליקו"ה שילוח הקן ה,י). הציפיה הזו, האמונה הזו שגם אנחנו נזכה, שגם הישועה שלנו תגיע כל כך חשובה וכל כך יקרה אצל ה' יתברך, זוהי ההתעוררות שמבקשים מאתנו, ושבזכותה גם אנחנו נמצא את ה' כמו יעקוב אבינו שהקיץ משנתו וגילה ש"אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" (כח,טז).

"ויזכור אלוקים את רחל" (ל,כב).
בורא עולם זוכר יותר מכל דבר את הרגעים שבהם ויתרנו למען אחרים. ויתרנו על הזמן שלנו, על ממון, על הנוחיות שלנו, על התכניות שלנו, הכל כדי לשמח את השני. "ויזכור אלוקים את רחל". מה זכירה זכר? מאיזה טעם  זכתה רחל שיזכרהָ  ה' לטובה? כשפגש יעקוב ברחל אמר לה: האם תינשאי לי? אמרה לו: כן, אבל אבא רמאי הוא. ומה יוכל לרמות, שאל יעקוב? אמרה לו: יש לי אחות שהיא גדולה ממני ולא ישיאני קודם לה. וכשיגיע אותו הלילה, יביא אותה אצלך ולא אותי. מה עשה יעקוב? מסר לה סימנים, לרחל. אך כשהגיע אותו הלילה אמרה רחל: עכשיו תתבייש אחותי, שאני הצעירה נישאת לפניה, ומסרה לה את הסימנים. וזהו שכתוב: 'ויהיה בבוקר והנה היא לאה' (מגילה יג).

רחל מטבעה עקרה היתה. ובזכות מה נתן לה הקב"ה שני בנים? בזכות הויתור שלה על זיווגה. הרי עלולה היתה להינשא בסופו של דבר לעשו הרשע כי לא ידעה שיעקוב יעבוד שבע שנים נוספות כדי לשאת גם אותה. אדם עושה חסד עם הזולת, זה ויתור. אך הוא לא מפסיד. הוא מיד מקבל דברים אחרים, נפלאים ועצומים. כפי שרחל קיבלה את יוסף הצדיק, שהיה בדרגת האבות, ובניו מנשה ואפרים היו בדרגת השבטים. הויתור של רחל זה הויתור הכי גדול שאנחנו מכירים. בזכות הויתור שלה, היתה גדולה אף מהאבות הקדושים וממשה רבינו.

כפי שמספר המדרש (איכה פתיחתא) שאיפה שלא הועילה השתדלותם של האבות ומשה רבינו, הועילה השתדלותה של רחל שקפצה לפניו יתברך והזכירה את הויתור הנורא שלה "ומיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל, אני מחזיר את ישראל למקומם. ככתוב: 'כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם'" (ירמיהו לא). הקב"ה מודד מידה כנגד מידה. היא, רחל, העבירה על מידותיה, גם הוא יתברך יעביר על מידותיו. מה שקורה בין אדם לחברו, הויתור, הנתינה, האהבה, זה הכי חשוב אצל הקב"ה.

ידוע מעשה עם רבי יהושע ברים זצ"ל, ראש ישיבת רוז'ין, שהתגייס לעזור לאלמנה אשר בעלה נפטר סמוך לחג הפסח, ודאג הרב לכל צרכי המשפחה כדי שיוכלו לחוג את הפסח כהלכתו. הוא אף דאג שאברך מסויים יבוא לבית האלמנה לערוך עמם את הסדר ובערב התקדש החג לפני לכתו לבית הכנסת הודיע לבני משפחתו כי יתאחר במקצת לשוב הביתה מכיוון שבדעתו לסור לבית האלמנה לבדוק שאכן הכל מתנהל כשורה. לאחר התפילה, בבואו לבית האלמנה ראה שאותו אברך לא הגיע. ר' יהושע לא חשב הרבה וגם לא ניסה להמתין אולי בכל זאת יבוא האברך כמדובר, אלא תיכף ומיד נעמד וקידש על היין בנעימות וערך את הסדר בטוב טעם, ואף נטל ידיו לסעודה אתם ביחד, לשמחתם של כל בני המשפחה שהיה להם לכבוד גדול, כי גדול בתורה כר' יהושע יערוך אתם את הסדר.

והנה ר' יהושע לא מיהר בעריכת הסדר אלא ערכו בטוב טעם ודעת כאילו הוא בחוג משפחתו, ורק לאחר שגמר לערוך את הסדר אתם נזדרז ורץ לביתו לערוך את הסדר עם בני משפחתו, והיה זה באיחור גדול מאד. בהיכנסו לביתו, כשנשאל לפשר איחורו, אמר להם כי יסביר להם זאת אחר כך מאחר וצריך למהר כדי להספיק לאכול את האפיקומן בזמן, ורק לאחר אכילת האפיקומן נתפנה וסיפר לבני משפחתו כל מה שאירע, אך בני משפחתו לא נרגעו עדיין, באמרם לו הרי גם למשפחתך הנך מחוייב.

השיב להם ר' יהושע – בואו אספר לכם מעשה שהיה: בצעירותי ביקש ממני בעל החזון איש זי"ע להשתדל למצוא שידוך לחבר פלוני שזה מכבר הגיע זמנו להתחתן. ואכן נרתמנו למשימה ובתוך זמן קצר הבחור בא בברית האירוסין ושמח החזון איש ואמר שברצונו להשתתף במסיבת האירוסין וביקש שכשהכל יהיה מוכן ממש, יבואו לקראו. וכשאכן היה הכל מוכן, והיה ממש לפני קריאת התנאים, יצאנו לבית החזון איש וכשנכנסנו ראינו מחזה די מוזר: זוג זקנים, בעל ואשתו, יושבים לפניו ומתייעצים עמו בכל מיני דברים שאמורים היו לקנות לצורך חנות לדברי סידקית אשר ניהלו, ושאלו בפרוטרוט על כל דבר כמה לקנות ומאיזה סוג, ובאיזה צבעים.

והחזון איש מקשיב בסבלנות אין קץ ועונה במתינות לכל שאלה וככה שעה ארוכה, ואנחנו ממתינים והרי ידע שאנו באנו לקראו למסיבת האירוסין. וכשפנו זוג הזקנים ללכת יצא אתנו החזון איש ובענוותנותו הסביר שהזוג הזה ניצולי שואה המה, שבורים ורצוצים הגיעו ארצה ובעוד שלעזור להם בכסף אין ביכולתי, מחוייב אני לעזרם לכל הפחות בעצה הוגנת. ובאמת המצווה הזאת אינה מוטלת רק עלי, אלא על כל אחד מישראל והנה בהמתנה של האורחים הזדמן להם ליטול חלק במצווה חשובה זו לעזור לנדכאים אלו. כמו כן, סיים ר' יהושע את סיפורו לבני משפחתו, גם הערב אילו יכולתם לעזור לאלמנה הנ"ל הרי שמחוייבים אתם כמוני בעזרה זו, ובמה יכולתם לעזור? בזה שתמתינו עד שובי מבית האלמנה כדי לעזור לה לערוך את הסדר ולשמחה בשמחת יום טוב. וכך פייס ר' יהושע את משפחתו.

בין אדם לחברו זה לפני הכל. וקודם כל ללמוד להסתכל בעינים טובות על כל אדם ואדם. אנחנו פוגשים במשך היום כל כך הרבה אנשים שנראה לנו שהם יותר מאתנו. זה לומד גמרא בהנאה ובקלות ולי עדיין קשה. זה מתפלל באריכות ובדבקות ואני תמיד ממהר. זה אוכל בכזאת קדושה, כל כך לאט וכל כך מעט ואני, ה' ירחם. במקום לשמוח בהצלחתם, במקום להגיד זאת האמת אפילו שאני עדיין לא זכיתי, במקום זה אנחנו מקנאים, אנחנו פוסלים, אנחנו מסיטים את המבט כדי לא לתת להם את התענוג הזה שראינו אותם בהצלחתם, במיטבם. החיים יכולים להיות כל כך נפלאים אם זוכים להסתכל על בני אדם בעינים טובות, אם זוכים לחשוב עליהם מחשבות טובות. כי זה מה שהכי מחבר אותנו אל ה'. כשאדם מתפעל מאחרים, מתחשב באחרים, מוותר לאחרים, כשאדם חי בנתינה מתמדת, הוא הכי קרוב אל ה'. הוא חי עם הקב"ה. הוא מספק מזון לנשמה שלו שרוצה בדיוק את זה.

"יש לנו חלק אלוק ממעל, והוא נקי וטהור. לכל יהודי יש את החלק אלוק הזה רק שהוא בגלות. גלות הגוף. אבל אין כניעה. אין ויתור. הנשמה, שנמצאת בפנים, בתוך הגוף, היא לא מוותרת, היא נמצאת בתוך הכלא שלה, הגוף זה הכלא שלה, אבל היא לא מוותרת, היא כל הזמן רוצה להרים את הראש, כמו מישהו שכמעט טובע והוא כל הזמן מנסה להרים את הראש למעלה. וכשעושים את המאמץ הזה, עוד פעם אחת, אני לא אתייאש, ה' אני אוהב אותך, ה' תודה, ה' אני יודע שאני צריך רק להודות לך, אז מכל תנועה כזאת אי אפשר לתאר איזה מדרגות מקבלים, איך יוצאים מהחומר, איך פתאום מסתכלים על החיים אחרת, איך פתאום לא איכפת לי מדברים, איך פתאום מה שפעם הרגיז אותי זה כבר לא מרגיז אותי, איך אני עכשיו מרגיש ששווה לי החיים, שאני מתחבר אליך, זה אי אפשר לתאר.

כמה שאני לא יודע ולא מבין, עם כל זה אם אני רוצה לאהוב את ה', ולדעת שהכל פה הבל ויש רק ה' בעולם, אז בעצם תפסתי נקודה של נצח. זה מה שישאר ממני. שאני מצליח להפוך את ההבל של העולם להבל פה קדוש של תינוקות של בית רבן: הבל פה של תפילה, הבל פה של תורה, הבל פה של סבר פנים יפות, של אדם שאומר לחברו מילים טובות, שאומר שבחים, שמשמח, שמעודד, כל ההבלים האלה הם הבלים של קודש. מתי זוכים להבלים של קודש? כשיודעים שכל העולם הוא כולו הבל. הופכים את כל ההבלים של כל העולם להבל קדוש" (בְּאור פני מלך חיים).