חלומות
שיחתו השבועית של
ראש הישיבה - הרב יוסף צ. בן-פורת
למה סיפר יוסף את חלומותיו? ולמה האחים לא האמינו לו?
פרשת וישב – שנת תשע"א
למה יוסף מצא לנכון לספר את חלומותיו לאחיו ולאביו
"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ וגו' " (בראשית לז, ד). אם כי פשוטו של מקרא מורה, שאהבתו היתירה של יעקב ליוסף ואולי כתונת הפסים שעשה לו, היו הסיבה לשנאת האחים כלפיו, הרי הפרשנים, ראשונים גם אחרונים, האריכו בהשערות והסברים מה הסיבה שהאחים כל כך שנאו את יוסף, עד שאפילו לא יכלו דברו לשלום!
שנאת האחים אליו היתה ידועה לכל, כמו שנאמר: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (ד), ופירש"י: "מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב". מובן מאליו, שליוסף לא היתה שום סיבה להגדיל את שנאתם אליו. והנה, הוא בא ומספר להם חלום שחלם, שגורם לתוספת שנאה – "ויוספו עוד שנא אתו". תוצאה זו היתה צפויה, ברור לכל, שהחלומות שהוא מספר להם לא רק שלא יקטינו את שנאתם, אלא הם כ'שפיכת שמן על גבי מדורה'. כפי שאכן היה "ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו" (ח).
וכאן, עומדת לפנינו שאלה קשה מאוד, למה יוסף סיפר לאחיו את חלומותיו?
לכל אדם ואדם חלומות שונים ומשונים. אצל האחד באופן תדיר ואצל אחר באופן יותר נדיר. אבל הבה ניזכר, מי מאתנו, פעם אחרונה סיפר את חלומותיו למישהו אחר?! ואף אם מספר מישהו את חלומותיו לאחיו או לרעיו, ודאי שלא יספר להם חלום שיקומם אותם וישניא אותו עליהם. יוסף שאף את קצה חכמתו אין באפשרותנו להשיג, ומה עוד, שהכתוב מעיד עליו "כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (לז, ג), ואונקלוס תירגם: "בר חכים הוא ליה", כלומר, שהוא היה החכם שבין הבנים. ובמדרש (בר"ר פד, ח) הוסיפו "שכל מה שלמד משם ועבר מסר לו". והרמב"ן ביאר את דבריהם: "וזאת כוונתם באומרם 'כל מה שלמד משם ועבר מסר לו', לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאילו היה זקן ורב ימים". מה ראה אפוא יוסף לספר חלום 'מרגיז ומשניא' לאחיו? ולא עוד, אלא שהפציר בהם שיסכימו לשמוע את החלום שחלם? כפי שהדגיש זאת האור החיים הק' (לז, ו): "שמעו נא החלום, טעם אומרו נא, למה שפירשתי שלא היו רוצים לשמוע, אמר להם נא לשון בקשה".
כל המתבונן בפרשה, לא יראה שום היגיון במעשה ולא שום תוצאה חיובית שנבעה ממנו. חיפשתי רבות תשובה לשאלה ולא רק שלא מצאתיה, אלא שאין אף התייחסות לשאלה זו לא במקרא ואף במדרשים ובמפרשים הקדמונים. רבינו האוה"ח הק' שאל את השאלה והציע מספר תירוצים.
הגאון רבי שמחה מ. ז. ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת "חברון", דן בספרו (שם דרך, עמ' צח) בשאלה זו התשובה שנתן היא:
"שהחלומות שחלם לא היו סתם חלומות אלא מראה נבואה שבו ראה בנבואה את אשר יתרחש בעתיד... ולפי זה נתבארה היטב הנהגתו של יוסף בספרו את חלומותיו לאחיו למרות שידע את שנאתם אליו, שהרי 'הכובש את נבואתו מיתתו בידי שמים', ומשעה שנאמרה לו הנבואה הוכרח למסור אותה".
והנה לדבריו, שיוסף ראה בחלומותיו מעין נבואה, יש מקור בדברי הרמב"ן (בראשית מב, ט) שהיקשה, למה יוסף לא התוודע לאחיו בפעם הראשונה, ולא אמר להם מיד שימהרו אל יעקב ויורידוהו למצרים כפי שעשה לאחר ביקורם השני? ובכך היה:
"יוסף חוטא חטא גדול לצער את אביו ולהעמידו ימים רבים כשכול ואבל על שמעון ועליו. ואף אם היה רצונו לצער את אחיו קצת איך לא יחמול על שיבת אביו, אבל את הכל עשה יפה בעתו, לקיים החלומות כי ידע שיתקיימו באמת".
אבל לאחר בקשת המחילה, בדבריו של הרמב"ן יש הסבר על סמך מה יוסף המשיך להתעלל באחיו, ולא חשף את עצמו במפגש הראשון. מפני, שהוא הבין, שרצון ה' שיתממשו הדברים באופן שראה אותם בחלום, ולצורך זה היה צריך להמשיך להעמיד פנים שהוא אינו מכיר אותם. אבל, אי אפשר לומר שזו נבואה שהוא צריך לספר אותה לאחיו או לאביו. ודאי שאין מקום לבוא ולטעון, שאם לא יספר להם את חלומו, יהיה בבחינת 'נביא הכובש נבואתו'. שהרי אפילו נביא המקבל נבואה ממש, ביאר הרמב"ם, שיכול להיות שהנבואה באה רק לצורך ידיעה שלו בלבד, ואז אסור לו לספר זאת לזולתו. רק אם השי"ת אומר לו בנבואה שילך לומר אותה ליחיד או לציבור, אז הוא חייב לעשות זאת ואם לא יעשה, יחשב ל'נביא הכובש נבואתו'. בחלומות שחלם יוסף, ודאי שלא היה שום רמז המחייב אותו לספר זאת לזולתו. לכן, לא זכיתי להבין את דבריו של ראש הישיבה זצ"ל.
יוסף סיפר את החלום לאחיו כדי להחזירם בתשובה
והנה, מרן רבי מאיר שמחה הכהן מדווניסק זצ"ל, נתן תשובה לשאלה:
"שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם וכו'. והנה אנחנו מאלמים אלומים וכו'. לדעתי, אמר להם ע"ד תוכחה למה תשנאו אותי, הלא נחרץ עליכם על זה משפט [היינו שיענשו בדיני שמים], שובו ולא תשנאו אותי כי אז ינחם ה' עליכם. וכן הבינו רז"ל במדרש (בר"ר פד, י), אמר כך יהיו הנביאים מוכיחין אתם וכו'. ובחלום השני סיפר להם למען יסירו שנאתם וגו' " (משך חכמה לז, ו-ז).
ביאור דבריו, שכרגיל הם קצרים ותמציתיים הוא, שיוסף לא הבין למה אחיו שונאים אותו. ציינו שרבות הדעות לסיבת השנאה, ברם לדעת הכל, יוסף לא חשב שהוא עושה איזשהו מעשה רע המצדיק את שנאתם כלפיו. שהרי אף אם הביא את דיבתם רעה אל אביהם, כל כוונתו היתה רק כדי שהאב יאמר להם דברי תוכחה ומוסר, עד שיתקנו את מעשיהם. בחלומו הוא ראה אות, שמן השמים מראים לו שהצדק אתו ולא איתם. לאחר שהיה משוכנע שיחסיו אליו אינו, אלא 'שנאת חינם', אשר עונשה חמור ביותר, לא ראה לפניו ברירה, אלא להציג בפניהם את חלומו כדי, שיפסיקו לשנוא אותו ויחזרו בתשובה. אם אכן כך יעשו, ירחם עליהם הבורא, יכפר על חטאיהם והם יחזרו להיות שווים לו. בתום לב היה סבור, שהם יאמינו לחלומו ואכן יתקנו את מעשיהם ושנאתם אליו תיפסק.
יש לפנינו אפוא תשובה הגיונית ומספקת, למה יוסף סיפר להם את החלום. אבל עדיין ניצבת בפתחנו שאלה נוספת, למה 'ויוסיפו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו' (ח)?
יתכן להסביר, שהם כלל לא האמינו לו שהוא חלם זאת, אלא שכל הסיפור על החלום הינו שקר גמור! כפי שהוא משקר בסיפורי הדיבה שהוא מביא לפני יעקב. או, כמו שאמרו מפרשים אחרים, היות שכל היום הוא חושב מחשבות מסוג זה על אחיו, שהם אנשים שפלים והוא אדם רם מעלה, ולכן הם צריכים להשתחוות לו ולקבל את מרותו, הוא חולם זאת גם בלילה. ומאחר ויש לו את העוז לספר זאת, סימן שהוא חושב כך גם בהקיץ ולא רק בחלום!
אבל, גם כאן מצאנו הסבר נפלא בדבריו של ה"משך חכמה":
"ויספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו. הוא עפ"י מה דאיתא בספרי פ' קרח סימן קיז (יח, כא, [מח]), הנה בשמחה וכו'. [ולבני לוי הנה נתתי, אין הִנה אלא שמחה, שנאמר וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו]. וכאן אמר 'והנה אנחנו', 'והנה קמה' וכו', 'והנה תסובינה', ולשמחה מה זו עושה? שעל כל פרט שמח בשמחה במדה גדושה, וזה שאמר הכתוב 'ועל דבריו' שדיבר שלשה פעמים בלשון 'והנה' " (לז, ח).
השנאה שנוספה לאחר שסיפר את החלום, לא היתה תוכן החלום, אלא על צורת ההתבטאות. יש מושג שנקרא 'שפת הגוף', הם ראו שהוא מספר את חלומו מתוך שמחה מוחלטת, אות הוא שהוא מאוד שמח על כך שהם שפלים ומושפלים, שצריכים להשתחוות לו והוא נמצא במרכז המעגל, כבעל שררה.
יוצא אפוא, שיוסף חטא בשתיים – הטעות הראשונה היתה בכך, שחשב שתוכחתו תתקבל, וחלומו יאשר את צדקת דרכו, דבר שיביא להתפייסות ולסילוק השנאה. טעותו השנייה היתה, בצורת הצגת הדברים.
הבנה מסולפת של דברי הזולת גורמת להרבה סכסוכים
והנה רוב הסכסוכים והמריבות בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, בין קבוצה לקבוצה ובין אומה לאומה נובעים, מהבנה מוטעית של האחד בכוונת זולתו. יש ואדם מספר לחבירו, או לאחרים בנוכחותו בדיחה כלשהי, החבר שומע ומבין, שלמעשה המספר מתכוון אליו, ואז זה הופך להיות מ'בדיחה' ל'עקיצה', ואם אותה אמירה היתה בפני אנשים נוספים, מרגיש הנפגע שזו כבר 'הלבנת פניו ברבים'. ברוב המקרים הוא מגיב מידית, וכך אנו עדים לעיתים להתלקחות של מריבה בלתי צפויה, אפילו בין שני ידידים, מתוך הבנה מוטעית של האחד בדברי זולתו.
ומעשה שהייתי עד לו, שביום השבת אחר הצהרים, לפני תפילת מנחה, עמד רב בית הכנסת ודרש מענייני דיומא, שהיתה פרשת קורח. והירבה לדבר בגנות המחלוקת ובעוונו החמור של בעל-מחלוקת. והנה נכנס לבית הכנסת אחד המתפללים הוותיקים, שבא לתפילת המנחה, משום מה חשב, שהרב התחיל לדבר על נושא זה רק משעה שראה אותו בפתח בית הכנסת. הווי אומר, שלמעשה כל דיבוריו ותוכחתו הקשה על בעל מחלוקת, כלפיו הם מכוונים. ומאחר וכך היתה תחושתו, הרי שהוא היה משוכנע שגם כל קהל המאזינים הבין, שדבריו של הרב מכוונים אליו. החל אותו מתפלל לקורא תיגר על הרב, להחרימו ולהתקיפו בכל הזדמנות אפשרית. בעוד, שאילו היה שואל כל אחד ממאזיני השיעור, מתי החל הרב לעסוק בנושא בעל-מחלוקת? היה שומע, שכבר שעה ארוכה לפני שהוא הגיע לבית הכנסת, עסק הרב בנושא המרכזי של פרשת השבוע והלקחים הנגזרים ממנה, שיש על האדם להיזהר מאוד, מאוד ממחלוקת. אבל, מאחר ולא שאל, יצא אפוא, אבסורד שאין דוגמתו, מדברי הגנאי על המחלוקת ויוזמיה, נוצרה מחלוקת חדשה!
אי הבנת דברי הרב גרמה לאפיקורסות ולקרע בכלל ישראל
במסכת אבות (א,ג): "אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס". כתב הרמב"ם: "והיו לזה החכם שני תלמידים שם האחד צדוק ושם השני ביתוס, וכאשר שמעו שאמר זה המאמר יצאו מלפניו ואמר האחד לחבירו: הנה הרב אמר בפירוש: 'שאין לאדם לא גמול ולא עונש ואין תקוה כלל'. כי לא הבינו כוונתו. וסמך האחד מהן ידי חבירו ויצאו מן הכלל והניחו התורה. התחברה לאחד כת אחת ולחבירו כת אחרת וקראום החכמים צדוקים וביתוסים... ומאז יצאו אלו הכתות רעות ויקראו באלו הארצות, ר"ל מצרים קראים ושמותם אצל החכמים צדוקים וביתוסים, והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש על הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלי שישמעו לחכם כלל הפך אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
כלומר, ששני התלמידים צדוק וביתוס, לא הבינו את כוונת הרב, שתבע מתלמידיו דרגה גבוהה בעבודת הבורא, שיש לקיים את המצוות לא מחמת השכר המובטח עבורן, ותחת לשואלו ולברר עמו את משמעות דבריו, הסיקו מסקנה קשה מאוד שגרמה לשסע עמוק בעם ישראל, שנמשך לאורך כל השנים.
לכן בהמשך (א, יא) ישנה אמרה: "אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל".וביאר שם הרמב"ם:
"מים הרעים. כנוי לאפיקורסות, ואמרו השמרו בדבריכם. בתוך ההמון ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר, מפני שאם יהיו שם אנשים כופרים יפרשו אותם כפי אמונתם והתלמידים כבר שמעו אותם מהם ויחזרו לאפיקורסות ויחשבו שזאת היתה אמונתכם ויהיה בזה חילול השם כאשר אירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס".
ישנו פתגם שאומר: 'כל אחד שומע את מה שהוא רוצה לשמוע ורואה את מה שהוא רוצה לראות'. לא אחת שמעתי מאנשים, שאחד מגדולי הדור פסק כך וכך. וכשנגשתי אליו ושאלתי אותו, אומרים שכבודו פסק כך וכך, ותגובתו היתה: "חלילה וחס. מעולם לא אמרתי כדבר הזה"! ומאחר ואותו אדם ששמעתי זאת מפיו, אינו חשוד על השקר, הרי שהוא שמע בדבריו של אותו פוסק, את מה שהוא רצה לשמוע!
נחזור לפרשתנו: "וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם" (לז, ב), ופירש"י: "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו שהיו אוכלין אבר מן החי ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים וחשודים על העריות". דברים אלה לקח רש"י מהמדרשים. מתוך זה שהתורה קוראת לכך דיבה, ברור שאלה היו דברי שקר. ההבדל בין לשון הרע לדיבה הוא, שלה"ר הוא כשמספרים על פלוני דבר רע, אבל אמיתי, ואילו המילה 'דיבה' פירושה, שכל הסיפור בשקר יסודו. ישנם הסברים רבים בדברי הפרשנים, אלו מעשים עשו האחים, שגרמו ליוסף לטעות, ולהגיע למסקנה שאחיו עוברים עבירות חמורות. אבל ברור, שאם היה בודק את העובדות על בוריין, היה מוצא שלא עברו חס ושלום על שום עבירה. הרי לפנינו שוב, שאי הבנה גורמת למסקנה מוטעית.
טעויות האחים וטעויות יוסף יצרו שנאת חינם
מתוך כוונה טובה, סיפר יוסף ליעקב את דעתו על אחיו, בהציגו את השערותיו כעובדות וודאיות. הדברים הגיעו לאוזני האחים והם החלו לחשוב, מה גרם לו, ליוסף, להוציא דיבה עליהם. טעות גוררת טעות, כשם שעבירה גוררת עבירה, והם הגיעו למסקנה, שיוסף רוצה לגרום בדבוריו, שיעקב ירחיק אותם מהמשפחה, כשם שאברהם הרחיק את ישמעאל וכשם שהורחק עשיו, ורק הוא יוסף, יישאר ממשיך השלשלת. הוא רוצה לגרום לכך, שיעקב יקלל אותם והם יאבדו את חלקם בשני העולמות. ברור, שאמונה זו גרמה להם לשנוא אותו 'שנאת-מות'. אי לכך דנו אותו כ'רודף', אשר דינו מיתה בידי אדם, על פי הכלל המפורסם, 'הקם להורגך השקם להורגו', כך פירשו קדמונים.
יוסף הבין, שהסיבה שה' הראה לו בחלום שאלומות האחים משתחוות לאלומתו, היא כדי לאותת לו שהוא צודק בריבו. הוא מחליט לספר להם זאת כדי להחזירם בתשובה. ברם, הם מבינים את הסיפור בצורה מוטעית והפוכה, שליוסף יש גאווה חסרת גבול, המביאה אותו לחלום ולדמיין שהוא יהיה מלך עליהם, והם יהיו עבדים. בדיוק, כפי שיצחק בירך את יעקב: "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ" (כז, כט), וכך חזר ואמר לעשיו: "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים" (לז), פירש"י: "גביר שמתיו לך ומה שקנה עבד קנה רבו".
הרי לפנינו 'שנאת-חינם' הדדית בין האחים, שנולדת ומתפתחת מתוך חשדנות של האחד בכוונת זולתו. כיצד יוצאים אפוא ממעגל קסמים זה שאחריתו עדי אובד? מצב שהביא לגלות הראשונה, למצרים, ולגלות האחרונה, בה נמצאים אנו יותר מאלפיים שנה.
מצוה לדון את הזולת לכף זכות
התשובה היא, אם יקיים האדם בעצמו את ציווי חז"ל: "וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת" (אבות א, ו), פירש רע"ב: "כשהדבר בכף מאזנים ואין לו הכרע לכאן ולכאן כגון אדם שאין אנו יודעים ממעשיו אם צדיק אם רשע ועשה מעשה שאפשר לדונו לזכות ואפשר לדונו לחובה. מדת חסידות הוא לדונו לכף זכות". רבינו החפץ חיים זצ"ל האריך לבאר, שאין זו מידת חסידות, אלא מצוות עשה דאורייתא.
"וְדַע עוֹד כְּלָל גָּדוֹל וְעִקָּר בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ, (ח) אִם הוּא רוֹאֶה אָדָם, שֶׁדִּבֵּר דָּבָר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, בֵּין מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם אוֹ מִמַּה שֶּׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְיֵשׁ לִשְׁפֹּט דְּבָרוֹ וּמַעֲשֵׂהוּ לַצַּד הַטּוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת, אִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹהִים, נִתְחַיֵּב לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, אֲפִלּוּ אִם הַדָּבָר קָרוֹב וְנוֹטֶה אֵצֶל הַדַּעַת יוֹתֵר לְכַף חוֹבָה... וְהוּא נִכְנָס בִּכְלַל מַאֲמָרוֹ יִתְבָּרַךְ, 'בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ' " (הלכות לשוה"ר ג, ז).
יוצא אפוא, שכמו שחייב אדם להניח תפילין, לאכול מצה ולתקוע בשופר, כך הוא חייב לדון את חבירו לכף זכות. נשאלת השאלה, למה כל אלה שיש בהם יראת שמים, מדקדקים בכל המצוות הנ"ל, ואף מהדרים בכל החומרות, גם אם עליהם להוציא ממון רב, אבל באותה מצוה 'בצדק תשפוט עמיתך' אינם מדקדקים, אלא אדרבא, דנים את הזולת לכף חובה?
נראה לי, שיצר הגאווה שבאדם, שהוא החזק שביצרים, כמו שביאר הגר"א, אינו מפריע לאדם בכל המצוות שבינו למקום, כיון שהוא יודע ומבין, שהבוי"ת גדול ממנו. אבל, כשהוא מגיע למצוות והנהגות שבינו לבין חברו, דוחפת אותו הגאווה לראות את מעלות עצמו ואת חסרונות זולתו. לכן הרמב"ן באגרת הקצרה שלו, שבה הוא שם את הדגש על הבריחה ממידת הגאווה, דורש מן האדם לראות את מעלות זולתו ואת חסרונות עצמו.
אילו אכן יוסף היה דן את אחיו לכף זכות, הרי שלא היה מביא את דיבתם רעה אל אביהם. מאחר ולא עשה כן, למרות שכוונותיו היו טובות, קיבל עונש כבד מאוד ועל אף שיועד להיות מלך, היה צריך להיות עבד ואסיר עשר שנים, כעונש על הדיבה שהוציא על אחיו. ואילו האחים, היו דנים את יוסף לכף זכות, שהסיבה שהוא הביא את דיבתם אל אביהם היא כדי להחזירם בתשובה, ולא כדי לאבדם מן העולם, והסיפור שהוא חלם הוא אמיתי ולא התנשאותי, הרי שהיו עוצרים את 'דהירת-השנאה' והשלום היה חוזר על כנו. וכל ההיסטוריה של עם ישראל היתה נראית אחרת לחלוטין.
מצאנו בדברי חז"ל (שבת קכז, ב) אצל תנאים ואמוראים, שעשו מעשים שלכאורה, נראו כמעשים שלילים מאוד, ואולי אפילו עבירות חמורות. והם שאלו את תלמידיהם, כשראיתם אותנו עושים כך וכך, מה חשבתם עלינו? והתלמידים ענו, חשבנו שודאי היו תנאים אחרים שקדמו לאותו מעשה, שמחמתם המעשה שעשיתם לא היה עבירה. אמרו להם אותם חכמים, אמת ונכון, כך היה הדבר. 'כשם שדנתם אותי לכף זכות, כך ידון אתכם הבורא לכף זכות'. והנה, הסיכויים וההסתברות, שהמעשה שראו היה בתנאים שהם פירטו, היו נמוכים ביותר. ולמרות זאת, דנו לכף זכות.
המסקנות לדידנו ולתקופתנו: 'שנאת-חינם' – שחיינו כה רוויים בה היא תוצאה של החשדנות ההדדית והעוינות הקבוצתית. יש לרפאה על ידי שנדון איש את רעהו לכף זכות. אף אם ההסתברות גבוהה מאוד, שהיתה כוונה שלילית במעשה או בדיבור, עדיין מצות הבורא עלינו לדון לכף זכות. ובזכות שנדון את זולתנו לכף זכות, ידון אותו גם בורא עולם לכף זכות!
סיכום: יוסף סיפר את חלומותיו לאחיו כדי להחזירם בתשובה, האחים חשבו שכל סיפור חלומותיו שיקרי ודמיוני, ונועד רק להתגרות בהם. יוסף חשד את אחיו במעשים חמורים, מכיוון שלא דן אותם לכף זכות. האחים, חשדו שיוסף רוצה להרחיקם מכלל ישראל, מכיוון שלא דנו אותו לכף זכות. רוב המריבות והסכסוכים, בין אדם לחבירו, בין איש לאשתו ובין ציבור לציבור, מכיוון שדנים האחד את השני לכף חובה. יש מצוה מן התורה לדון את הזולת לכף זכות.
יהי רצון שזכות הכנסת תוכן זה תעמוד לזכות יהודה בן אורה לרגל יום הולדתו ב-ז באייר התשס"ג - להצלחתו ברוחניות וגשמניות ויזכה להיות מבני עליה בתורה במצוות ובמעשים הטובים ונאמר אמן.
