האם פחד וחרדה נחשב סכנת נפש?

הבהלה היא סוג של טראומה שעלולה להביא נזק לטווח ארוך, ואין לדעת מראש את משמעותו. המומחים לבריאות הנפש ציינו סימנים רבים לזיהוי, וגיבשו דרכים מגוונות להתמודד ולטפל בנפגעי חרדה.

נזק נפשי נידון הלכתית כפיקוח נפש, גם אם לרוב אינו ממית, כי הוא משבש את השפיות.

בברייתא נאמר: "ראה שננעלה דלת בפני תינוק (והתינוק נבעת –רש"י) - שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין" [יומא,פ"ד,ב] מכאן שבעתה מתירה איסורי שבת, ומדברי הגמרא משמע אפילו במלאכות דאורייתא. והעיר המשנה-ברורה: "ולא אמרינן שאפשר לקרקש לתינוק באגוזים מבחוץ עד שיביאו המפתח" [שכ"ח,סקל"ח] כלומר, אין להסס ולהפסיד זמן. מכאן למדנו שחרדה קשה נחשבת פיקוח נפש, וסוברים הפוסקים שהוא הדין במבוגרים, וכאשר מדובר בבעתה ובהלה -אין נפקותא, ומותר לנפגע או למי שיכול לטפל בו לעבור על איסורי שבת, כמובן, בתנאי שיש בכך הכרח [צפנת פענח,א,ל"ט; אג"מ,או"ח,א,קכ"ז]. כמובן יש להשתדל שלא לעבור על איסורי דאורייתא. ברם, באירוע המוני ר"ל, יש סבירות שבוודאי ישנם נפגעי חרדה הזקוקים לאנשי מקצוע במהירות האפשרית, ואין להתעכב ולחשב חשבונות.

וכאשר מדובר בבריאים שלא היו באירוע, אולם הם דואגים שמא מי מבני משפחתם נפגע, כגון שנודע להם בשבת על אנשים שנפגעו באזור, והשאלה האם מותר לטלפן ולהרגיעם, יש לדון כל מקרה לגופו. כי מצד אחד מצינו שמותר לחלל שבת בכדי שלא להיכנס לפיקוח נפש, ומאידך אין היתר לכבות שריפה רק מפני דאגה אם אין כל סכנת חיים [הגרשז"א, מנח"ש,א,ז; שש"כ,מ"א,הערה ח']

יש אפוא מקום להקל באיסורי דרבנן, ולמעשה יש להיוועץ בפוסק

ויהי רצון שהקב"ה יגן בעד עמו ישראל ויסר מעלינו אויב וחרב ויגון