"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק"

"אברהם תבע זקנה... יצחק תבע ייסורין ... וכיון שעמד יצחק נתן לו ייסורים: "ויהי כי זקן יצחק ותכהין"... יעקב תבע את החולי..."[בר"ר,ס"ה,ט]

קהות החושים היא אחת התופעות המובהקות של הזקנה, לצד מצבי דחק וסבל המוכרים ושכיחים בגיל מופלג. דוחק זה גורם רבות גם לייסורי נפש, לעתים עד כדי חוסר רצון לחיות. למרות זאת קבע הגר"מפיינשטיין [אג"מ,חו"מ,ב,ע"ה,ז] שיש חובת ההשתדלות לרפואתו של זקן מופלג כפי שהיו מטפלים באדם צעיר, גם אם הלה אינו מעוניין שיטפלו בו בחוליו משום שמאס בחייו. ערך החיים גדול הוא ביותר, ואין להבחין בין צעיר לזקן. ובמקרים של חולה סופני שאינו בר רפוי, יש לשאול שאלת חכם עד כמה חובה להאריך חיים ע"י הטכנולוגיה המודרנית. ולקצר בוודאי אסור לחלוטין!

בגיל הזקנה המופלגת שכיחה תופעה של ירידה בתפיסה הקוגניטיבית שעלולה להחריף עם הזמן ולהפוך לאלצהיימר. כאשר רמת המחלה קלה, וכגון שהחולה מכיר את סביבתו ומדבר די לעניין, אלא שאינו זוכר מה עבר עליו ולו לפני כמה דקות [ומשום כך מן הסתם פסול הוא לעדות] יש מקום להגדירו עדיין כ"פיקח" לעניין הצטרפותו למניין לדברים שבקדושה, וכן לעלות לתורה ולשמש ש"ץ. אולם חולה אלצהיימר ברמה חמורה יותר, כך שאינו מודע לסביבה, הריהו בכלל השוטה ואינו יכול לעלות לתורה או להצטרף למניין [הרב בקשי, תחומיןל"ב] אבל אין להימנע מלאפשר לו ואף להביאו להיות נוכח בתפילה, אלא אם כן הוא במצב של "זילותא", הן כלפי עצמו והן כלפי משפחתו, או שנוכחותו מפריעה לציבור בתפילתם. במציאות שכזאת, יש לנהוג בתבונה ובזהירות: מחד, לא לאפשר לו להתבזות, ומאידך, לזכור את גודל החובה המוסרית לנהוג כבוד בישישים וזקנים, הן בשָנים והן בחכמה!