בס"ד

ויגדלו הנערים

מסופר: כאשר היה הרה"ק רבי 
זאב מזבאריטש זיע"א בן הרה"ק 
רבי יחיאל מיכל למז אטשוב זיע"א 
ילד, היה מתנהג ומשתובב ככל 
הילדים. כאשר התקרב לגיל שלושה 
עשרה פנה אביו לסופר סת"ם 
מומחה, בבקשה לכתוב תפילין עבור 
בנו יקירו. ניגש הסופר למלאכה 
בקדושה ובטהרה, הרי לא בכל יום 
מזדמן לו לכתוב תפילין עבור בנו 
של צדיק הדור   .
   כאשר סיים, בא הסופר לרבי 
יחיאל מיכל והראה לו את 
הפרשיות, שמח המגיד מאד וביקש 
מהסופר, קודם שתכניס את 
הפרשיות לבתים, הבא אותם אלי. 
כעבור זמן בא הסופר עם הפרשיות 
והבתים, נטל רבי יחיאל מיכל את 
הפרשיות בידו והחל בוכה, בכי 
חרישי מעומק הלב, והדמעות
גולשות לבתי התפילין, והסופר 
רואה ומשתומם. כאשר בתי התפילין 
מלאו מדמעותיו, רוקן הרבי את 
הבתים, יבש אותם ואמר לסופר: 
עתה, רשאי אתה להכניס את 
הפרשיות אל תוך הבתים. בהגיע 
היום והנער זאב החל להניח תפילין  ,
וראה זה פלא, שינוי חל בנער ללא   
הכר, לבו התמלא באהבת תורה 
ויראת שמים, ומאז עלה ונתעלה עד 
שהיה לאחד מצדיקי הדור   .



ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו

פעם אחת סיפר הרה"ק רבי מאיר 
מפרעמישלאן זיע"א: למורי ורבי 
הצדיק רבי חיים מטשרערנוביץ זיע"א 
בעל "באר מים חיים", היה בן שלא 
הלך בדרך הישר וציער מאד את אביו, 
למרות זאת לא הרחיק רבי חיים את 
בנו מעליו ואף קרבו מאד. ופעמים 
רבות שמעתי את רבי חיים כשהוא 
נושא את ידיו הטהורות לשמים ואומר: 
ריבונו של עולם, יהי רצון שאף אתה 
תנהג בבניך במידת הרחמים כשם 
שאני הקטן נוהג בבני זה, גם לי בן 
שסר מדרך הישר, אף אתה אל תסיר 
פניך מהם אלא רחם עליהם   .
   דבר זה אמר הרה"ק רבי מאיר 
מרומז בפסוק "ויאהב יצחק את עשו 
כי ציד בפיו", יצחק אבינו ידע ברוח 
קדשו כדאיתא בגמרא (מסכת שבת דף 
"פט ) שלעתיד לבוא יטען הקב"ה כלפי 
יצחק  , בניך חטאו, לפיכך קירב יצחק 
אבינו את עשו בנו כדי שבבוא היום 
יוכל גם הוא לטעון ולומר, אני אהבתי 
את בני אף על פי שהיה זה עשו, גם 
אתה ריבונו של עולם, מחל לבניך   .

***

מעשה  בתלמיד חכם אחד שנסע בספינה. בה 
נסעו סוחרים עשירים, שהובילו עמם סחורות. 
היו הסוחרים מתגאים בסחורותיהם ומתארים 
את העסקים המוצלחים שצפויים להם. רק 
היהודי החכם ישב עם ספריו ולמד, שאלו 
הסוחרים את היהודי: "האם גם אתה מוליך 
עמך סחורה."? השיב החכם: "כן, אך סחורתי 
יקרה יותר מכל סחורותיכם."  
   שמעו כך הסוחרים והתחילו לנסות לנחש 
איזו סחורה יקרה זו שמוביל עמו היהודי. מרוב 
סקרנותם החלו לחפש את הסחורה. הם שאלו 
את רב-החובל היכן מצויה סחורתו של 
היהודי. אמר להם רב-החובל: "היהודי הזה לא 
הביא עמו שום סחורה". לגלגו הסוחרים על 
היהודי: "לא סוחר אתה, אלא סתם עני שאין 
לו מאומה". אך החכם לא השיב להם מלה  .
   הספינה המשיכה במסעה ולפתע התנפלו 
שודדי ים על האניה ולקחו עמם את כל 
הסחורה שהיתה בה. הסוחרים העשירים נותרו 
בלי כסף ובלי רכוש, רק עם בגדיהם אשר 
לעורם. אמר להם החכם: "עכשיו תיווכחו 
שסחורתי יקרה יותר משלכם." כשהגיעו 
ליבשה, נכנס החכם לבית-המדרש והחל 
לשוחח בדברי-תורה עם יושבי בית המדרש. 
הללו ראו מיד כי האורח הוא חכם גדול. 
מיהרו להזמין את כל תלמידי החכמים, 
והאורח דרש לפניהם דרשה נפלאה ועמוקה  .
אחרי הדרשה הכינו לכבודו סעודה גדולה. 
אמר החכם למארחיו: "אנא מכם, דאגו גם 
לסוחרים שבאו עמי בספינה, אשר נשארו
בעירום ובחוסר כל". שמעו היהודים בקולו, 
הכינו אכסניה לסוחרים ונתנו להם כסף 
שיוכלו לקנות אוכל ולחזור לבתיהם."
  היו הסוחרים מלאי תודה לחכם, ובאו לבקש 
את סליחתו על שלגלגו עליו בהיותם בספינה. 
אמר להם: "הלא אמרתי לכם שסחורתי יקרה 
יותר משלכם; הסחורה שלכם יכולה להינטל 
מכם, ואילו סחורתי קיימת לעד."
ועל כך אמר דוד המלך: "טוב לי תורת-פיך 
מאלפי זהב וכסף."  

***

בזכות צרור הזהובים
בימים שעשה הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א בגלות, 
היה נראה כאחד הכפריים. לגופו עטה מלבוש קצר, חגור 
בחבל, זקנו מדובדל, וכל חזותו אמרה דלות ובורות   .
   בהגיעו לעיר זרנוביץ פנה אל הפרנס וביקש את רשותו 
לדרוש בבית הכנסת ", אינני מסכים לכך" השיב הפרנס בכל 
תוקף, בראותו את הכפרי העלוב שלפניו  , וכי כפרי שכזה 
ידרוש בבית הכנסת המכובד שלנו? על מה, בכלל הוא מסוגל 
לדבר? אך הכפרי הלא הוא רבי אלימלך, המשיך להפציר 
בפרנס, לא יכול הפרנס לשאת את ההפצרות וגירש את 
הדרשן הכפרי מביתו   . 
   באותו עת היה נוכח בבית בנו של הפרנס, נער ושמו אבנר, 
כשראה הנער כי אביו גירש את הדרשן מן הבית, נגע הדבר 
ללבו, והוא ניסה לשדל את אביו: "וכי מה יקרה אם אותו עני 
ישא דרשה וירוויח כמה זהובים?". "בוודאי אין הוא יודע 
לדרוש  " הפטיר האב – הפרנס. "ואולם", המשיך הבן אבנר 
להפציר "כאשר בא יהודי ומבקש רשות לדרוש  – יש להניח 
שהוא יודע לדרוש, אנא אבא, הרשה לו לדרוש  !" התחנונים 
שבפי הבן מצאו מסילות אל לבו של הפרנס, וכדי שבנו לא 
יצטער הסכים למלא את בקשתו, חיש קרא לאותו כפרי עני
והודיע לו כי הערב יוכל לשאת דרשתו בבית הכנסת    .
   השמועה על הדרשה שישא הכפרי העני עשתה לה כנפיים 
ברחבי העיר, ובהגיע השעה היעודה התקבצו בני העיר אל 
בית הכנסת. הכל נשאו עיניהם לעבר הבמה, ואכן, עד מהרה 
נראתה דמותו של הדרשן, העולה על הבמה. הושלך הס, הכל 
המתינו לשמוע את הדברים שבפיו  – אך האיש ממלא פיו מים. 
הוא עומד על מקומו, בוהה בקהל המביט בו ואינו פוצה את 
  .פיו
   הדבר הכעיס את הנוכחים, כמה מנכבד הקהילה פלסו להם 
דרך לעבר הבמה ושאלו את היהודי הניצב שם: "מדוע אינך 
מתחיל את הדרשה? ובכלל, לשם מה הנך נועץ מבטים סביבך, 
האם מחפש אתה מישהו? ממתין לאדם האמור להגיע וטרם 
בא "? "כן , השיב האיש ", אני מחפש... את אחי אני מבקש  ".
ובראותו את מבע התימהון שהסתמן על פני השואלים, המשיך 
ואמר: מחפש אני כאן נקודה של יראת שמים  – מחפש, ולצערי 
הגדול אינני מוצא. כלום חלילה, אין יראת אלקים במקום 
הזה? אך מה אעשה, ולכל מקום שאני מביט – רואה אני רק 
חטאים ופשעים. חוטאים שכמותכם עשו תשובה   .
   לשמע דבריו האחרונים של הדרשן נעשה בית הכנסת 
כמרקחה. הכל זינקו ממקומותיהם לעבר הבמה, ובאגרופים 
קמוצים אמרו להכות את הדרשן, שהעז לכנותם בכינויים 
כאלה. חיש קפץ רבי אלימלך  – הלא הוא הדרשן הכפרי  –
ממקומו שעל הבמה ונמלט מבית הכנסת. אולם הקהל לא 
הניח לו, רבים דלקו אחריו עד קצה העיר, ומשלא הדביקו את 
צעדיו, נואשו ושבו העירה  . ובכל זאת, שמע רבי אלימלך 
הנמלט רעש של רגליים קרבות ובאות בעקבותיו. הוא הפנה 
ראשו אחורנית, והנה נער אחד רץ לעברו ובעיניו  – דמעות. 
אותו נער היה לא אחר מאשר אבנר, בנו של הפרנס. "דרשן, 
עצור! עצור!" קרא עתה, ודמעותיו זלגו מעיניו על לחייו   .
   רבי אלימלך נעצר תחתיו ושאל: "מה רצונך בני?" הושיט 
הנער צרור לא גדול ואמר: "הנה צרור כספי... אנא, יקח כבודו 
את הצרור כשכר הדרשה " ". הן זה ממונו של אביך, וכיצד 
תתן לי אותו ללא רשותו?" אמר רבי אלימלך. בפיו הנער 
היתה תשובה: "ממון זה היה של אבי, אך כעת הוא שלי. הנני 
בן יחיד, ומידי יום נותן לי אבי במתנה ארבע אגורות. צברתי 
את האגורות, והן נצטרפו לכדי שמונה זהובים. הכסף הזה  –
שלי הוא, ואני מבקשך לקבלו כשכר בעבור דרשתך    ".
   נטל רבי אלימלך את צרור הזהובים, הניח ידיו על ראש 
הנער ושאל: "במה אברכך בני?" "כל ברכה תהא טובה בעיני" 
השיב הנער. "אם כך אברך אותך שבבוא העת נהיה 
מחותנים". אמר הדרשן, הלא הוא הצדיק רבי אלימלך 
מליזענסק. והנער, שצעיר לימים היה וכצעירותו כן תמימותו, 
כלל לא עלה על דעתו לשאול לשמו של הדרשן האלמוני     .  
   חלפו ימים ושנים ה – נער אבנר היה כבר אב לילדים, ואחת
מבנותיו עמדה להינשא לנכדו של הרה"ק מאפטא זיע"א, 
לאותו נכד היה סב גדול נוסף  – הרה"ק רבי אלימלך מליזענסק 
זיע"א. אך באותו עת כבר היה רבי אלימלך בעולם האמת  .
בהגיע מועד החתונה נקבצו ובאו אל העיר זנרוביץ  – המקום 
בו נערכה השמחה  – שבעים רבנים מפרסמים, בהם "החוזה  "
הקדוש מלובלין ו"היהודי  " הקדוש זיע"א, כולם בקשו לחלוק 
כבוד לסבו של החתן, הרה"ק ה"אוהב ישראל" מאפטא זיע"א .

כשהגיע הצדיק מאפטא אל העיר, שלח לקרוא 
למחותן ר' אבנר אבי הכלה. בא האיש אל בית האכסניה, 
ובהיכנסו אמר לו הרבי מאפטא: "רואה אני אור בפניך, 
ר' אבנר!".  
   הרב ואב הכלה הסדירו את עניני החופה והקידושין, 
ולאחר מכן שאל הצדיק מאפטא את ר' אבנר: ספר נא 
לי, מי אתה ומה מעשיך, שזכית להשיא את בתך לנכדו 
של רבי אלימלך מליזענסק "? באמת אינני יודע" משך ר' 
אבנר  בכתפיו ", יהודי פשוט אני, אך מוקיר ומכבד רבנים 
ותלמידי חכמים". "כן, יהודי פשוט" אמר הרב מאפטא, 
"אך בוודאי אתה מכניס אורחים " ". , כן אינני דוחף חלילה 
וחס את האורחים והעניים מביתי" הגיב ר' אבנר. "אם 
כך" המשיך הצדק מאפטא, "בוודאי בעל צדקה גדול 
אתה". "בעל צדקה" – אך לא גדול" השיב ר' אבנר. 
"אתה בעל צדקה גדול" אמר הרבי מאפטא ", ולמרות 
זאת  – עדיין אינני מבין משום מה זכית, שבתך תינשא 
לנכדו של צדיק יסוד עולם כרבי אלימלך  . גם אם יהודי 
הנו ירא שמים, מכניס אורחים ובעל צדקה  – עדיין אין 
בכך די בעבור זכיה כה גדולה! אנא ר, ' אבנר, ספר נא לי 
מה עשית בחייך. אולי עשית מצוה כלשהי, מיוחדת 
במינה, כשהיית נער   ? 
   פשפש ר' אבנר בזכרונו, ופתאום אורו עיניו. "אי פעם, 
בהיותי נער צעיר, נתתי צרור כסף לדרשן עני...". "כיצד 
נראה אותו דרשן עני?" ביקש הצדיק לדעת. ר' אבנר 
אימץ את זכרונו ואמר: "נדמה לי שחגור היה בחגורת 
חבל סביב מתניו, ואם זכרוני אינו מטעה אותי  – היה זקנו 
מדובלל " " אם כך" קרא הצדיק מאפטא ", היה זה הצדיק 
רבי אלימלך מ 'ליז ענסק  - הוא ולא אחר!". שוב אימץ ר' 
אבנר את זכרונו, מנסה לדלות עוד ממאורעות אותם 
ימים רחוקים. ולפתע זרחו פניו והוא אמר חרש: "אני 
נזכר שהדרשן גם ברך אותי ואמר שנהיה מחותנים   ". 
   התרגש הרה"ק מאפטא ואמר: "אכן, גדול היה רבי 
אלימלך שחזה עתידות וידע כי בבוא היום ישא נכדו את 
בתו של אותו הער. אך לא זוהי גדולתו, גדולתו של רבי 
אלימלך היתה, שבגודל ענוותנותו נאות לקבל מידי הנער 
כמה זהובים כשכר הדרשה ובכך זיכה את הנער.