דבר תורה לפרשת נח- עצה בפרשה
בס"ד
אור- לי - בפרשה - נח
" אלה תולדֹת נֹח נֹח איש צדיק תמים היה בדֹרֹתיו את האלוקים התהלך נֹח "(ו, ט)
בארנו בפרשה הקודמת בעניין בחירה החופשית שיש לאדם וחשיבות חקיקת האמת והאמונה בתוך לבנו וע"י כך
זוכים לזכות ולטהרת הלב כי משם נמשכים כל הפעולות של הגוף.
ודע, שברגע שאדם לא יחזק את לבו ביסוד זה ע"י מחשבות טובות מיד ייכנסו מחשבות זרות בלבו והתוצאות
יהיו בהתאם כי ע"פ תוקף המחשבות שיצייר בלבו כך יימשכו איברי הגוף עד לביצוע המעשה ובכך פוגם בגופו
ובכל העולם כולו. ובכך החלה ההידרדרות במשך עשר דורות מהאדם הראשון ועד נוח, שנאמר: רבה רעת האדם
בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע וגו'(שם, ה), עד שהגיע דור המבול לשפל שלא היה ניתן לסבול כי השחיתו את
הארץ ע"י גילוי עריות ועבודה זרה(סהנדרין נז:) ולא נחתם דינם אלא ע"י הגזל(שם קח:) שנאמר קץ כל בשר בא לפני.
על כן, נבקעו מעיינות תהומות רבה ונפתחו ארובות השמים ובא מבול לעולם והחריב את כולו במים רותחין לפי שהיו
שטופים בזימה וגזל נימוחו מן העולם(בר"ר, פל"א) כלומר, מידה כנגד מידה וזה כלל גדול בתוצאות חיי האדם. אך היה
אחד בדורותיו - נח שמצא חן בעיני ה' ככתוב בסוף הפרשה הקודמת. וזה שפתח את הפסוק בתחילת הפרשה
'אלה' כי בכל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים (שם , ל ג) היינו פסל את מעשיהם הרעים של שדור המבול כנ"ל
כנגד מעשיו הטובים של נוח שהיה איש צדיק כפי שפירש רש"י ז"ל.
ומובא במדרש(תנחומא ג): יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבחר בישראל משבעים אומות וכו' ונתן לנו
את התורה בכתב רישומו ברמז צפונות וסתומות, ופרשום בתורה שבע"פ, וגילה אותם לישראל וכו' ותורה
שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט. ועל שבע"פ נאמר: ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים(איוב י"א) וכו'. ולכאורה
לא ברור מה הקשר של מדרש זה כאן שהרי טרם ניתנה התורה, שכן האדם הראשון היה מצווה בשש מצוות
ולאחר המבול נוספה עוד מצווה אחת והם נקראים שבע מצווות בני נוח שעליהם היו מצווים לפני קבלת התורה
וכן הגויים עד היום. ועוד צריך להבין מה הכוונה שנוח מצא חן בעיני ה' ולמה כפל שמו בפסוק 'נח נח' שהרי היה
מספיק פעם אחת.
ונראה לומר בסייעתא דישמייה שנוח מצא חן בעיני ה' בגלל שקיים את התורה שבכתב ואת התורה שבע"פ קלה
כבחמורה למרות שלא היה מצווה לעומת דורו שאפילו ז' מצוות בני נוח לא קיימו כמוסבר לעיל. וזה שנאמר
'מצא חן' כי הוא היחיד שהתייגע ועמל בתורה ולכן גם האמין בכולה היינו בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ בחינת
יגעת מצאת תאמין. וזה כוונת החן בעיני ה' כי התורה מעלה חן על לומדיה(עירובין נד) כמו שכתוב: אַיֶּלֶת אֲהָבִים
ויעלת חן (משלי ה). ועוד שעניין זה רמוז בשמו כי נח אותיות חן ולכן כפל הפסוק 'אלה תולדות נח נח' לרמוז שיגע
ומצא ב' תורות בחינת חן כנ"ל, כלומר, את התורה שבכתב ואת התורה שבע"פ, והן הן התולדות שלו בעצמו היינו
המעשים הטובים וע"י כך זכה להגיע להיות איש צדיק ותמים בדורותיו והיה דבוק בה'.
ואם תקשה לשאול כך: ומנין שלמד תורה? שהלא טרם קיבלנו את התורה אך כתוב בפרשה: מכל הבהמה הטהורה
תקח לך גו'(בראשית ז, ב) שהרי מהיכן ידע להבדיל בין הבהמה הטהורה לבין הטמאה אלא רק ע"י התורה כמובא
במדרש(בר"ר פכ"ו) וכך פירש רש"י שם. נמצא שבזכות התורה שהתייגע מצא חן בעיני ה' והיא שעמדה לו ולמשפחתו
כתריס בפני הפורענות וע"י כך ניצלו ממי המבול כי התורה מגנה ומצלה (סוטה כא:). ולפי זה יובן אולי החילוק בין
רז"ל: יש שדורשים אותו לשבח - שניצל בגלל תורתו, ויש דורשים אותו לגנאי - שלא הפיצה ברבים כי אנשי הדור
תלויים בצדיק ובפרט שנוח היה צדיק יסוד עולם(בר"ר ל, א) היינו שומר הברית בתכלית וקיום העולם תלוי בו.
ומובא במדרש(בר"ר ל, ז) שנוח בנה את התיבה במשך ק"ך(120) שנה ואנשי דורו אמרו לו: למה כך? וענה להם: כך
אמר אדון עולם שיביא מי מבול על העולם והם לא האמינו לו ואף ביזו אותו. ונראה שלא עלה בידם לעשות תשובה
במשך זמן רב ואף שהתחיל המבול שהרי שבהתחלה הקב"ה ברחמיו הרבים הוריד גשם ושלא חזרו בתשובה
הביא מבול לעולם. וכל זה כי היו שקועים חזק בתאוות הניאוף כי ע"י כך אדם מאבד את הדעת ולפעמים עד כדי
שיגעון רחמן ליצלן, ולכן לא ידעו להבחין בין טוב ורע, שכן הכול תלוי בדעת.
ועל דרך המוסר אפשר לומר שהעצה להתגבר על התאווה זו היא לעמול בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ כל אחד
לפי השגתו ויכולתו כי היא תגן בעדו ותקנה לו כלים להתמודד כנגד תאווה זו כמו שהגנה על נוח ומשפחתו. וזה
רמוז בפסוק: עשה לך תֵּבַת...וכָפַרת אֹתהּ מבית ומחוץ בכֹפר(בראשית ו, יד) עשה לך דייקא כלומר לעצמך תבת
שהיא ראשי תיבות: תורה בכתב תורה שבע"פ, דהיינו, כל אחד יבנה לעצמו את התיבה שתכפר עליו מכל מני
פורענויות מבית ומחוץ ובפרט בדורנו, דור של עקבתא דמשיחא וע"י כך נינצל מחבלי משיח, אכי"ר.
פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב
מי שמשבר תאווה זו של ניאוף, אזי בקל יכול לשבר כל התאוות, ועל כן הוא התיקון הכללי. וכל אחד ואחד, לפי
ריחוקו מהתאווה הזאת, כן הוא קרוב להתגלות התורה, וכן להפך לס ושלום. על כן קודם שיזכה אדם להתגלות
התורה, הוא צריך לבוא בניסיון בצרוף בתוך התאווה הנ"ל, שהוא עיקר הניסיון והצרוף כנ"ל, וכשיעמוד בניסיון
וישבר הקליפה שקדמה לפרי, יזכה לפרי, שהיינו להתגלות התורה וכנ"ל(סימן ברית, אות מ).
מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה
ולע"נ מרת-סבתי רחל אילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה
ולע"נ מור-דודי אהרן(אילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה