ראש השנה התשע"א

יום אחד צלצל הטלפון בביתו של המוהל אבוהב מתל-אביב. על הקו היתה אשה שהזדהתה כתושבת צפון תל-אביב ואמרה: "ילדתי לפני שבוע ומחר היום השמיני. רציתי לבקש ממך
שתבוא למול את התינוק בביתנו".

"אין שום בעיה", אמר המוהל המנוסה, "מתי להגיע אליכם בשלוש או בארבע אחרי הצהריים?",

"לא", ענתה האם, "תבוא בשעה שבע וחצי בבוקר".

המוהל הופתע לשמע השעה המוקדמת ושמח בלבו כי יש גם ברמת-אביב כאלה המקדימין למצוות. האשה הסבירה זאת אחרת במקצת: "בעלי מתחיל לעבוד בשעה שש בבוקר ואני הולכת לעבודה בשבע וחצי. אין לנו זמן".

"בסדר", אמר המוהל וקיבל ממנה את הכתובת המדויקת.

למחרת השכים המוהל לקום והתפלל שחרית. הוא נטל את תיק המוהלים ולאחר חיפוש קצר הגיע לבניין המיועד. הוא התפלא לראות שאין שום תכונה מיוחדת במגרש החניה שתעיד על האירוע החגיגי.
הוא הגיע לבית המשפחה, צלצל בפעמון, והופתע לראות אשה עם חלוק בית שמקדמת את פניו.

"סליחה", אמר המוהל במבוכה, "אתמול התקשרה אלי אשה אחת והזמינה אותי למול את בנה. לפי הכתובת והשם זה אתם, אבל כמובן שטעיתי...".

"אין שום טעות", אמרה האשה, "אני אמו של התינוק. הוא נמצא בעריסה בחדר ילדים.
כעת אני ממהרת לעבודה. בעלי יצא מהבית לפני יותר משעה...".

האשה הבחינה בתדהמתו של המוהל והחלה להסביר: "אומר לך את האמת.
אנחנו חילונים ואין לנו שום קשר לתורה. בתחילה חשבנו שלא למול את התינוק, אבל בעלי אמר שלא כדאי שהילד יהיה יוצא דופן, לכן החלטנו למול אותו. חיפשנו מוהל ב 'דפי זהב' ואתה היית הראשון... כמה עולה השירות?".

"ששים שקל", ענה המוהל.

"אשאיר לך צ'ק במטבח על הסכום. עוד שעה וחצי העוזרת תחליף אותך. זהו.
אני חייבת לרוץ לעבודה. מחכים לי למטה...".

לפני שהספיק המוהל להתאושש יצאה האם לעבודתה והשאירה אותו לבד עם התינוק.

בקושי רב הצליח לעכל את המצב. הוא נכנס לחדר ילדים וראה תינוק שוכב בשקט בעריסה
ומביט בו. המוהל הבין שאין לו ברירה והוא צריך לבצע הכל בכוחות עצמו בלי אף אחד חוץ מאליהו הנביא. עליו להיות גם המוהל, גם הסנדק וגם האב... הוא הוציא את כלי המילה
וסידר אותם על השידה. לאחר מכן השכיב את התינוק על ברכיו ומל אותו.

לאחר הברית התינוק החל לצרוח והמוהל לא ידע מה לעשות. לא היה לו אפילו בקבוק עם אוכל לתינוק. הוא טפטף לתוך פיו כמה טיפות יין, אבל התינוק המשיך ליילל. צער עצום מלא את לבו של המוהל לנוכח המצב: האב והאם לא מצאו לנכון להשתתף בברית של תינוקם והלכו לעבודה, שלא לדבר על כך שלא הזמינו אף אחד לחגוג את האירוע. לאיזה שפל מדרגה הגיעו.
הוא אחז בתינוק והחל לבכות יחד עמו. התינוק צרח מכאב הברית ואילו המוהל בכה על המצב שבו יהודים בארץ ישראל כל כך מזלזלים בברית מילה.

בשעה תשע הגיעה עוזרת הבית ושאלה: "אתה המוהל אבוהב?".

"כן".

"הצ'ק עבורך מונח על השולחן במטבח. התינוק בסדר?".

"כן", ענה המוהל.

"אתה משוחרר", אמרה העוזרת.

המוהל לקח את כספו ואת תיקו ויצא כשהוא מזועזע ממה שעבר זה עתה.

לאחר שלוש-עשרה שנה צלצל הטלפון בביתו של המוהל.

"שלום, זה המוהל אבוהב?", נשמע קול נשי.

"כן, במה אוכל לעזור?".

האשה הזדהתה כאם מרמת-אביב שהזמינה אותו לפני שלוש-עשרה שנה.

"האם אתם זקוקים לעוד ברית?", שאל.

לא. יש לנו בעיה ואנחנו רוצים להתייעץ איתך".

המוהל תמה בלבו והזמין אותם לביתו למחרת בבוקר.

למחרת הגיעו האב והאם כשהם מודאגים מאוד.

"אתה זוכר אותנו?".

"בטח", אמר, "הנה הצ'ק שלכם. במקום לפרוע אותו שמתי אותו במסגרת.
לעולם לא אשכח את הברית הזאת...".

"יש לנו בעיה גדולה", סיפר האב, "התינוק שמלת לומד היום בכיתה ח'. לפני כמה חודשים הוא השתגע לגמרי והחליט שהוא רוצה ללכת לישיבה. דיברנו איתו הרבה, המורה דיבר איתו, קראנו לפסיכולוג, אבל כלום לא עזר. הילד עקשן כמו פרד".
האם הוסיפה כי הנער צם וממש עושה שביתה.

"אין לנו ברירה", אמרה בדמעות, "אתה הדתי היחידי שאנחנו מכירים. תדאג לו לישיבה".

המוהל לא היה מסוגל לאצור את דמעתו. הוא נזכר בבכי המשותף שלו ושל התינוק לפני
שלוש-עשרה שנה, וחש שבזכות זה נפלו לנער הרהורי תשובה המנוגדים לכל אורחות חייו.
הוא הכניס את הנער לישיבה ודאג לקדמו, וברבות הימים הוא התעלה בתורה והפך לתלמיד חכם.

הגמרא במסכת ראש השנה, דף ט"ז עמ' ב', אומרת שבראש השנה נפתחים שלושה ספרים:
אחד של רשעים גמורים, אחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים.
הצדיקים נחתמים לחיים לאלתר, הרשעים להיפך ב"מ , והבינוניים תלויים ועומדים עד יוה"כ, כלומר מקבלים הזדמנות נוספת לתקן את מעשיהם כדי שביום הכיפורים כבר יוכלו להיחשב כצדיקים.

מה ההגדרה של צדיק, ומה ההגדרה של רשע?

רש'י, שם ד"ה "רשעים גמורים", מסביר שרשע הוא מי שיש לו רוב עוונות ובד"ה "בינוניים", מסביר שמדובר על מישהו שמאזן העוונות והמצוות שווה ומכאן נשאר לנו להבין שצדיק
הוא מי שיש לו רוב זכויות.

מה אנחנו?

אנחנו די בטוחים שאנחנו צדיקים, ולכן בראש השנה אנו אוכלים ושותים כי אנו בטוחים
שנצא זכאים במשפט, אך כדי להיות בצד הבטוח אנו מחזיקים עצמנו כבינוניים,
 וממשיכים בעבודות התשובה המאומצות בעשרת ימי תשובה עד יום כיפורים, כדי שאם חלילה היינו רק בינוניים לפחות ביום הכיפורים כבר נחשב לצדיקים.

מעניין לראות, שהנהגה זו, לראות עצמנו כבינוניים כדי שנהיה במתח של עשייה חיובית,
ולא ניפול לשאננות וחלילה למעשים שליליים, הנהגה זו אינה נכונה רק לעשי"ת, אלא מומלצת לכל אורך השנה.

הגמרא במסכת קידושין, דף מ' עמ' א', וכן הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ד',
אומרים שהאדם צריך לראות את עצמו לעולם כאילו חציו חייב וחציו זכאי -
עשה מצווה הכריע עצמו לכף זכות וחלילה להיפך.

אם כן, הגמרא והרמב"ם ממליצים לנו, שבכל צומת בחירה בין האם לעשות /לא לעשות מצווה או לעשות/לא לעשות עבירה, לחשוב כאילו המצווה הזו היא זו שתציל אותנו, או לחילופין עבירה זו היא שתפיל אותנו.

אך הגמרא והרמב"ם אינם עוצרים כאן, אלא ממשיכים ואומרים, שהאדם צריך גם לראות
את העולם כולו כאילו חציו זכאי וחציו חייב, ואם עשה מצווה הכריע את העולם כולו לכף זכות, וההיפך.

מה מוסיפה לנו ההמלצה הזו , לראות את העולם כולו כאילו הוא חציו חייב וחציו זכאי?

הרי המסקנה המעשית מראייה זו היא שאם באה לידינו מצווה עלינו לעשות אותה ולא לזלזל בה, כי יתכן שזוהי המצווה שמכריעה את כל העולם לכף זכות ולחילופין, במידה ובאה לידינו עבירה, יש להימנע מעשייתה כיוון שהיא עלולה להיות זו שתפיל את כל העולם.

בכל מקרה גם זה שהאדם יראה את עצמו חציו זכאי וחציו חייב או שיראה את העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב , בכל מקרה המסקנה היא: מצווה - לעשות, עבירה –להימנע.

אם כן, מדוע יש צורך בשתי המלצות אלו? נתספק באחת?

ניתן להבין מדוע יש צורך להזהיר את היחיד על כל העולם, זאת כדי שנדע שאנחנו לא אחראים רק על עצמנו, אלא כל מעשה שלנו משפיע על כל העולם.

אך לאחר שהבנו שמעשינו משפיעים על כל העולם, ברור שהם משפיעים גם על כל יחיד בפני עצמו, ומדוע פירטו הגמרא והרמב"ם את המלצתם לגבי היחיד? הרי מתוך אחריותו לכלל כבר ינהג בצורה הנכונה ויציל גם את עצמו?

אולי רוצים הגמרא והרמב"ם ללמדנו, שכאשר הרבה יחידים משפיעים על הכלל, ישנה סכנה
שכל פרט יטיל את האחריות על הפרטים האחרים, וירצה לפטור את עצמו מהאחריות,
כאומר "האחרים בטח יהיו טובים ויצילו את העולם, אני יכול לעשות מה שאני רוצה,
הרי אני רק אחד וכל השאר עושים מצוות..", אך אם יחשבו כך כולם, לא יישאר מי שיטה
את העולם לכף זכות ולכן, יש צורך שכל אחד ידאג גם לעצמו וגם לחלקו בכלל ולכן יש צורך
בשתי ההמלצות.

הגמרא במקום אחר, במסכת עירובין דף ג' עמ' א', ממשילה התנהגות כזו בביטוי -

"קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא", כלומר, תבשיל של שני שותפים, אינו חם ואינו קר,
כי כל אחד סומך על חברו שהוא ידאג לתבשיל, ובפועל לא נעשה דבר.

רב אחד הגיע לגיל 80. אנשי הקהילה רצו לתת לו מתנה ליום הולדתו.
הם החליטו לתת לו חבית של יין.

העמידו האנשים חבית ריקה בחצר הרב, וביקשו מכל אחד לשפוך לתוכה שני בקבוקי יין.

אנשי הקהילה היו ידועים כקמצנים גדולים.
כל אחד מהם חשב בליבו במקום להביא יין אביא מים.
מי ירגיש בקצת מים בתוך חבית יין גדולה כל כך?

כך נתמלאה כל החבית במים.
כשרצה הרב לשתות מתוך החבית, הבין מה עשו בני הקהילה הקמצנים.

הוא החליט ללמדם לקח. אסף הרב את כל האנשים בבית הכנסת ואמר להם:

אני מודה לכם על המתנה היפה שנתתם לי, אני רק מצטער שיש ביניכם אחד ששם בחבית 
מים במקום יין.
אני יודע מי הוא אך איני רוצה לומר את שמו.

כדי שלא יתבייש, וכדי לכפר על המעשה יבוא האיש בלילה ויניח בחצרי ארבעה בקבוקי יין.

בלילה באו כל אנשי הקהילה אחד אחד לחצר הרב.

כל אחד מהם הניח ארבעה בקבוקי יין והסתלק בשקט מן המקום.

כך קיבל הרב מתנה כפולה והצליח גם להעניש את הקמצנים.

אך אם זהו הלקח שהגמרא והרמב"ם רוצים ללמדנו, כאשר הם מטילים את האחריות גם על היחיד כלפי עצמו וגם על היחיד כלפי הכלל, עדיין קשה, כי הגמרא והרמב"ם היו יכולים לציין
רק את האחריות של היחיד כלפי הכלל ואת זאת שהיחיד לא יכול לפתור את עצמו בדאגה לכלל בטענה שאחרים יעשו זאת, היינו לומדים מהגמרא בעירובין?

אלא יש לומר, שהגמרא והרמב"ם מלמדים אותנו היבט מאוד חשוב ביחס בין הכלל לפרט -
את ההשפעה של היחיד כגורם למעשי הרבים.

כלומר, היחיד הוא אינו רק חלק מהכלל מההיבט שמעשיו נכנסים למאזן של הכלל, אלא הוא גם חלק מהכלל ביכולתו להשפיע על פרטים אחרים וכך להשפיע על הכלל, כאשר בחלק מהמקרים, היכולת הזו להשפיע על הכלל היא בלעדית שלו, ואף אחד אחר לא יכול לעשות זאת במקומו.

הוה אומר, אם בצומת הבחירה יבחר היחיד לא לעשות את המצווה, יתכן שמעבר לכך
שהוא החסיר מצווה אחת מהמאזן הכולל, הוא גם גרם לכך שמצוות רבות אחרות, שיכולות היו להתבצע בהשפעתו, לא יצאו אל הפועל.

הזוהר קורא ליכולת הזו, של עשיית מעשה שמשפיע על האפשרות של הזולת לעשיית המעשה, "פתיחת צינור".

הראשון שעושה מעשה מסוים, פותח את הצינור של מעשה זה, ומאותו הרגע לשאר העולם,
עשיית המעשה היא הרבה יותר פשוטה.

דוגמא לכך, ניתן לראות בפקידת שרה.

על הפסוק (בראשית כ"א, ו') "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים כל השמע יצחק לי",
מפרש רש"י, ד"ה "יצחק לי", שהרבה עקרות נפקדו עם שרה.

מדוע לא נפקדו עקרות אלה בלי קשר לשרה?

אלא, שרה הייתה העקרה הראשונה שנפקדה בתולדות העולם.

לפני פקידת שרה לא הייתה בעולם מציאות של פקידת עקרות, אך פתיחת הצינור של
פקידת עקרות ע"י שרה, אפשרה לשאר עקרות העולם להיפקד גם כן.

דוגמה נוספת היא עמלק.

עמלק היה הראשון ללחום בעם ישראל בצאתו ממצרים.

עד שהעז עמלק, לא העלה אף עם בדעתו להילחם בישראל.
אך לאחר שעמלק פתח את הצינור של הלחימה בישראל, אפשר זאת גם לשאר האומות.

דוגמה נוספת אפשר לראות בסיפור אשר מסופר על הרב הבית יוסף, אשר יום אחד נתייגע רבות עם תלמידו, בקושיה מסוימת ברמב"ם.

לבסוף, לאחר עמל רב, ולקראת סוף היום מצא הבית יוסף תירוץ לקושיה.

יצא הבית יוסף מבית המדרש בכדי לתת מנוחה למוחו העייף ממאמץ.

חלף ליד כמה תלמידים חכמים שלא מישיבתו. שמע שהם עסוקים באותה קושיה ברמב"ם.

לפני שהספיק להציע את תשובתו, אמר תלמיד אחר את אותו התירוץ.

הצטער מאוד הבית יוסף - כיצד יתכן שלתירוץ שאליו הגיע הוא בעצמו לאחר מאמץ רב,
מצליח להגיע תלמיד תוך שניות?

הלך הבית יוסף לרבו. כשראה אותו רבו שהוא עצוב, שאלו מדוע.
ספר לו הבית יוסף את כל המקרה.
אמר רבו של הבית יוסף שאין לבית יוסף להצטער. באמת עד שלא חידש הבית יוסף את תירוצו, לא הייתה אפשרות לאף אחד בעולם להגיע לתירוץ זה. אך לאחר שתירץ הבית יוסף את התירוץ, פתח את הצינור של תירוץ זה בעולם וכל אחד אחר יכול להגיע לתירוץ ביתר קלות.

אם כן, המוהל שפגשנו בתחילת השיחה, הצליח בבכיו לפתוח את צינור היהדות ושמירת המצוות של הרך הנימול, כך ששנים רבות לאחר מכן הוא נמשך באופן טבעי לכך.

נשא תפילה לקב"ה שיסייע לנו לבחור בכל צומת בהחלטה הנכונה, וכן שלא נפספס את הצינורות שביכולתנו לפתוח.

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה.

רש"י מסכת ראש השנה דף טז עמוד ב

שלשה ספרים - ספרי זכרון של מעשה הבריות.

ליום הדין - כשיחיו המתים.; רשעים גמורים - רובם עונות.; בינוניים - מחצה על מחצה.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד א

ת"ר: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה... ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה...

רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה ד

צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף ג עמוד א

קדרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירא.

בראשית פרק כא

(ו) וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי:

רש"י בראשית פרק כא פסוק ו

יצחק לי - ישמח עלי. ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום, הרבה תפלות נענו עמה, ורב שחוק היה בעולם:

דברים פרק כה

(יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים:

רש"י דברים פרק כה

(יח) אשר קרך בדרך - לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים: