יום כיפורים התש"ע

המשנה במסכת תענית (ד', ז'), אומרת ש "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב
וכיום הכיפורים", והגמרא במסכת תענית, דף ל' עמ' ב', מסבירה מדוע יום הכיפורים
הנו יום כל כך טוב, "משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות".

כלומר, גדולתו ותוקפו של יום הכיפורים, נובעים מכך שלאחר חטא העגל, הצליח משה
לשכנע את הקב"ה למחול לעם ישראל, וביום הכיפורים, התממשה המחילה בכך שמשה רבנו
ירד מהר סיני, עם הלוחות השניים.

אך אם נקרא בעיון את הפסוקים בחטא העגל, נראה שמשה רבנו לא הצליח לתקן לגמרי
את חטא העגל, ומה שהצליח להשיג, זה דחיה של העונש המגיע לעם בעקבות החטא,
ופריסתו ל"תשלומים" .

הקב"ה אומר "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב, ל"ד).
רואים מכאן שיום הכיפורים הוא יום גדול וחשוב, אך אינו מהווה את תשובת המשקל המלאה לחטא העגל.

לפני כמאתיים וחמישים שנה, בעיר ברדיצ'ב שבאירופה, התרחש המקרה להלן.                                                                       גביר גוי, שהתגוררו אצלו יהודי ומשפחתו בשכירות, והיהודי לא עמד בתשלומי השכירות,
החליט, בערב יוה"כ, לזרוק את היהודי ומשפחתו לבור שבחצר ביתו, ושלח הודעה לקהילה היהודית כי אם ברצונם לשחרר את המשפחה, עליהם לשלם קנס של אלפיים רובל.
בקהילה היהודית לא ידעו מה לעשות. ערב יוה"כ, עוד כמה שעות המעמד הנשגב של כל נדרי, ובינתיים צריך להספיק לעשות כפרות, ללכת למקוה – למי יש זמן להתעסק באיסוף הכספים לשחרור המשפחה?

בסופו של דבר התנדב יהודי אחד.
התאמץ רבות, עבר בכל המשפחות היהודיות, אך הצליח לגבות 500 רובל בלבד,
והשעה הגיעה לכדי שעה לפני שעת כל נדרי.

חשב לעצמו "מה אעשה? הרי לגבות יותר מהיהודים לא אצליח. אין מה לעשות,
אפנה אל שכונת היהודים המשכילים, שהרחיקו עצמם מן הקהילה היהודית. גם אם לא אקבל כלום, חובה עלי לנסות". אמר ועשה.

הלך לשכונת היהודים המשכילים נכנס לבית אחד וראה שם חבר מרעים המשחקים קלפים,
ועל השולחנות סכומי כסף גבוהים.

עמד ואמר בקול רם "יהודים יקרים. ישנה משפחה יהודית האסורה בבור בבית הגביר.
על מנת לשחררם יש צורך באלף וחמש מאות רובל, אנא סייעו!".
כמובן שאיש לא התייחס.

החליט היהודי לעבור ליחס אישי יותר, ופנה אל אחד השולחנות באותה בקשה.
כנראה שדבריו הנרגשים הצליחו לעורר במעט את לבם היהודי של חברי השולחן,
והם הסכימו לתת חמש מאות רובלים אך לא במתנת חינם.
אם ישתה כוס וודקה טהורה - יזכה בכסף.

חשב היהודי "איך אשתה עכשיו, זמן קצר לפני כל נדרי", אך החובה להציל משפחה יהודית
גבר על שיקולים אחרים ולכן שתה את הכוסית וקבל את חמש מאות הרובל.

כשראשו קצת סחרחר, פנה לעבר השולחן הבא, וגם אותם הצליח לשכנע לתת חמש מאות רובל, אך גם כאן רק לאחר ששתה כוסית וודקה.

שוב שתה את הכוסית וקיבל את הכסף, אך עדיין חסרים 500 רובל.
פנה לשולחן הבא ושוב חזר העניין.

לבסוף, עם מלוא הסכום, אך חסר יכולת ללכת, בקש מהיהודים שם שמישהו יסכים לקחת אותו בעגלה לבית הגביר, כדי שיוכל להביא לו את הכסף ולשחרר את המשפחה .

אחד מהנוכחים נטה לו חסד נוסף, ולקח אותו לבית הגביר, שם שילם לגביר את הכסף
והביא לשחרור המשפחה.

המשפחה המאושרת הודתה לו מאוד על עזרתו וסייעה לו להגיע לבית הכנסת, לתפילת כל נדרי.

אמר לעצמו "אמנם איני יכול להתפלל במצבי, אך לפחות אשכב בבית הכנסת ואספוג את האווירה". אמר וכך עשה.

נשכב על אחד מהספסלים האחוריים בבית הכנסת ונרדם.

הגיע העת של פתיחת ההיכל של כל נדרי.
כל הקהל קם על רגליו , והרעש של הקהל הקם, העיר את מיודענו.
פתח את עיניו וישב על הספסל, ראה את ההיכל פתוח, וכנראה אמר לעצמו "אני שיכור,
ההיכל פתוח, איזה יום היום? שמחת תורה!!!".
קם על רגליו, חטף ספר תורה מההיכל, והחל לרקוד עימו בשירה חזקה.

הקהל כולו בהלם, הגבאים מתעשתים ומנסים לגשת אליו לעצור אותו, אך ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מסמן להם "עזבו אותו, הוא לא צריך יום כיפור הוא יכול להגיע ישירות לשמחת תורה".

מסיפור זה אנו למדים שאומנם מעלתו של יום הכיפורים היא מעלה עצומה, והיינו חושבים
שאין תחליף לפעולה שעושה יום זה, אך נראה, שאין יוה"כ המטרה, אלא הוא אמצעי ו/או שלב בדרך למטרה, שהיא שמחת תורה, ואפילו יתכנו מצבים בהם אפשר להגיע לשמחת תורה
בלי לעבור דרך יוה"כ.

מדוע זה כך? במה מעלת שמחת תורה גדולה ממעלת יוה"כ?

יום הכיפורים הוא יום של עבודה אישית. המשנה במסכת אבות (פרק ה', משנה ה'),
אומרת, שאחד הניסים שהיה בבית המקדש הוא "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים" -
כלומר, הייתה צפיפות גדולה לעומדים בעזרה, ואדם שהוא כפוף תופס יותר מקום מאדם זקוף, ולכן היינו מצפים שבשעה שמתכופפים כלל לא יהיה מקום, אך הקב"ה עשה נס,
והיו משתחווים רווחים.

אך נראה, שיש פה נס מיותר. הרי כשכולם עומדים, הם צפופים, ולכן היה מספיק שכשהם ישתחוו, הם גם יהיו צפופים, וזה כבר נס, כי הכפוף תופס יותר מקום מהעומד,
ומדוע צריך שהיו רווחים כשמשתחווים?                                                                                                                                                                                                                 המדרש (ויקרא רבה י') אומר, שהסיבה שנוצרים רווחים בעת ההשתחוויה,
היא שבעת ההשתחוויה נאמר הוידוי וחשוב שיהיה מרחק בין המתוודים, שלא ישמע איש
את וידוי חברו ויתבייש.
אם כן, אנו רואים שעיקר עבודת יום הכיפורים שהיא הוידוי נעשית לבד, רחוק מהשאר.                                                                                           כמו כן, כל העבודות ביום הכיפורים, מבוצעות ע"י הכהן הגדול. בכל השנה ישנו שיתוף של
כהני בית האב בעבודה, אך ביום הכיפורים ישנו מופע סולו של הכה"ג.                                                                                                                             מכיוון שכך, שכל אחד עובד לעצמו, בנפרד מהשאר, וכל אחד נמדד לבדו, אין לנו את זכות הציבור, וכולנו בחזקת עבריינים, ולכן בתחילת יום הכיפורים אנו מתירין להתפלל את העבריינין.                                                                             

לעומת יום הכיפורים, בשמחת תורה ישנה נפילה של כל המחיצות, ולכולם יש את האפשרות לרקוד יחד, כאשר במעגל הריקודים לא ניכרים מעמדות שונים, וכולם כולם רוקדים יחד
כאיש אחד.

אם בחטא העגל נאמר "וירא את העגל ומחולות" (שמות ל"ב, י"ט), כלומר חלק מהחטא
היה המחולות שרקדו בני ישראל סביב העגל, אז ההתגברות על חטא העגל ותיקונו,

יכולה להיות כאשר כל עם ישראל רוקד לכבוד התורה ולכבוד הקב"ה.                                                                                                                                    

ניתן לומר אם כן, שאנו מבינים כיצד יתכן, ובאיזה היבט, שמחת תורה מעלתו גדולה על מעלת יום הכיפורים.

אך יום הכיפורים הוא שלב הכרחי בדרך לשמחת תורה, לכן הקב"ה קבע את יום הכיפורים
לפני שמחת תורה.                                                                                                                                                                                                                                                                                             מהו הסוד הגדול שיכול להביא אותנו מעבר ליום הכיפורים? שיגרום לנו לדלג על ה"לבד" של
יום הכיפורים ולהגיע ישירות לשמחת התורה?                                                                                              הייחוד של שמחת תורה הוא בריקודים יחד. הדרך לדלג על ה"לבד" של יום הכיפורים היא
להביא איתנו שותפים לריקוד, כמו שעשה היהודי מברדיצ'ב.

לרקוד לבד בשמחת תורה - כל אחד יכול.

לרקוד עם אנשים שבאים בדרך כלל לרקוד - כל אחד יכול.                                                                                                 החכמה היא להביא את אלה שבלי השפעתך לא היו באים.

להוסיף עוד ועוד רוקדים לרחבה.

במסגרת השירות הצבאי שלי, עברתי טירונות חי"ר.

בטירונות היה נוהג, שבכל יום חמישי היינו עושים מסע, כאשר ההתחלה הייתה שני ק"מ,

ובכל ששבוע גדל מס' הק"מ בהתאם לסרגל המאמצים.

בשבוע מסוים, לאחר שכבר עשינו מסע של 15 ק"מ, נאמר לנו שהמסע הבא הוא של שמונה ק"מ.

כמובן ששמחנו, זה לא מסע אלא טיול...                                                                                                                        שהגענו לנקודת היציאה למסע, הבנו שזו אליה וקוץ בה. מוביל המסע הוא המ"מ ולא המ"כ...                                                            כשהמ"מ הולך - אתה הולך מהר, כשהמ"מ הולך מהר - אתה רץ, וכשהמ"מ רץ...                                                                       במסעות היה נהוג, שחלק מהאנשים נושאים את הציוד הכיתתי (קשר, ג'ריקן, אלונקה),
והשאר מסייעים להם. במסע זה אני נשאתי את האלונקה.                                                                                                              המסע החל, והמ"מ הלך מהר... וכמו בכל מסע החיילים הפנויים ממשא סייעו לחיילים
נושאי המשא.

אני הצלחתי בינתיים להסתדר לבד.

הגענו למרגלות הר גבוה, והמ"מ התחיל לעלות בריצה...

אני החלטתי שאגמול חסד עם חבריי, וארוץ לבד, כך אפטור אותם מלסייע לי.

בכוחות שאיני יודע מהיכן היו לי, הצלחתי להגיע יחד עם המ"מ לפסגה.

הייתי היחיד שהגיע עמו, כי כל השאר סייעו לנושאי המשאות.

המ"מ הסתובב והופתע לראות אותי בפסגה יחד עימו, לבד.

שאל אותי המ"מ "מה אתה עושה פה?".
לדעתי, רק בגלל שהוא חיבב אותי, הוא לא שלח אותי בחזרה למרגלות ההר לסייע לחבריי.

כאשר המ"מ שאל אותי "מה אתה עושה  פה?", הוא התכוון לשאול אותי בעצם "מה אתה עושה פה לבד?".
במבט לאחור, אני מבין שכל המטרה של המ"מ הייתה שלא נצליח להשיג אותו, ושנבין שאנחנו צריכים לסייע אחד לשני ולעלות יחד .                                                                                                                                         ע"פ המוסר היהודי, אם אתה עולה לבד לפסגה - נכשלת.                                                                                                                       עדיף להתעכב בדרך, אך למשוך לפסגה אנשים נוספים, שיעלו בסופו של דבר כאחד.                                                                                                     אמנם אם תלמד תורה לבד, תלמד יותר, אך המצוה היא למצוא זמן גם ללמד אחרים.
לא "ללמוד" בלבד אלא "ללמוד וללמד".                                                                                                                                                                     

הגמרא, במסכת בבא בתרא, דף י' עמ' א', מספרת שטורנוסרופוס הרשע שאל את ר' עקיבא,

מדוע הדת היהודית מעודדת מתן צדקה לעניים, הרי כך אנחנו יוצאים נגד רצון הבורא.

הקב"ה עשה חלק מהאנשים עניים וחלק עשירים כי כך רצונו, ואם היה רוצה שלא יהיו עניים, היה עושה גם אותם עשירים...

ענה לו ר' עקיבא, שמטרת הקב"ה היא לתת הזדמנות לעשירים לסייע לעניים, ולמשוך אותם למעלה. אם כולם יהיו באותו הסטטוס, לא תהיה סיבה ליחסי גומלין של חסד.
כלומר הקב"ה טבע בעם היהודי את התכונה של החיבור, של הצעידה המשותפת למטרה,
וחלילה לא אינדיבידואליות בלבד.

למדנו אם כן, שמשימתנו היא למשוך את אחינו לרחבת הריקודים בשמחת תורה...

אך כמובן, אין העיסוק בכך מוגבל רק לתקופת שמחת תורה, אלא ניתן בכל השנה ובכל זמן,

לעבוד על קירוב, בחיוך, הזמנה לשיעור, אמירת שבת שלום וכדומה.                                                                                                                                             יתכן ותאמרו , שיש אמנם אנשים שיש להם קרבה מסוימת למסורת היהודית, ובהם כדאי להשקיע את מאמצי הקירוב, אך ישנם אנשים שרחוקים מאוד מהמסורת, וחבל על המאמצים וההשקעה בקירובם.                                                                                                                                                                          עלינו לדעת שאין הדבר כך, ובכל יהודי ישנו ניצוץ, שגם אם הוא קטן מאוד, איננו יודעים מה עשוי להצית אותו ללהבה גדולה.

סיפור ששמעתי מפי הרב של ה-Yeshiva University  בעבר.                                                                                                            הרב הוא חסיד חב"ד, וכמנהג חב"ד המבורך, הם עוסקים נמרצות בהפצת האפשרויות
לעשיית מצוות לכל יהודי, כדוגמת דוכני תפילין וכדומה.                                                                                                                         באחד מחגי החנוכה, מלאו הוא וחסיד חב"ד נוסף, את תא המטען של הרכב שלהם בחנוכיות ובנרות, וסבבו ברחבי המדינה שלהם, במטרה לזכות יהודים במצות הדלקת נרות חנוכה.                                                                 בשעות הערב, לאחר שחשך, הופתעו לראות שמיכל הדלק שלהם נגמר והרכב עצר.

הבעיה, שהרכב עצר בקרבת שכונה, שהסיכוי שיהיו בה יהודים הוא אפסי, ויתרה מכך,

שכונה שמסוכן להסתובב בה בלילות.

אך אין ברירה, נגמר הדלק...

לקחו בידם חנוכיה ונרות, אולי בכל זאת יצליחו למצוא יהודי, ואולי להגנה עצמית...,

ויצאו לחפש עזרה.

הגיעו לבית הראשון וביראה ופחד דפקו על הדלת.

את הדלת פתח איש שחור גדול ממדים, שכשראה אותם הבעת תמיהה התפשטה על פניו
(ומסתבר שעל פניהם הייתה הבעת אימה).

פתח את פיו ושאל אותם "איך ידעתם?"

בעוד הרב וחברו מנסים להבין מה כוונתו, זז האיש מהדלת ומאחוריו מתגלה אישה לבנה, קטנה, שברגע שראתה אותם, פרצה בבכי ושאלה גם היא "איך ידעתם?".

לאחר שנרגעו מעט הרוחות ישבו לשמוע את הסיפור מפי האישה.                                                                                                                                                    "אני נולדתי למשפחה  יהודית, אך בלי סימן מיוחד של יהדות בבית, לכן לא ראיתי בעיה מיוחדת ברצוני להינשא לבעלי (האיש השחור).

לאמי כאב מאוד שאני מתחתנת עם גוי, אך כמובן שלא עלה בידה להניא אותי מכך.

לפני מותה, ביקשה ממני אמי דבר אחד 'איני יודעת מה יהיה על משפחתך וילדייך, והאם יהיה לכם קשר כלשהו ליהדות, אך בקשתי היא אחת, נא הדליקי נרות בחג החנוכה'.

הבטחתי לה שכך יהיה – אך שכחתי מכך במהרה.

היום במהדורת החדשות, הזכירו שהיום חג החנוכה של היהודים.

פתאום נזכרתי בהבטחתי לאמי, אך מהיכן לי חנוכיה ובטוח שלא אצליח למצוא

חנוכיה בשכונה...

שתפתי את בעלי בבעיה, ובעוד אנחנו מדברים בנושא, שמענו נקישה בדלת.

בעלי פתח את הדלת והנה אתם עומדים בדלת, עם חנוכיה ונרות ביד,

"איך ידעתם?"

וספר הרב, שהוא לקח את אחד מבני הזוג לחדר אחד וחברו את השני, וכך דברו על לבם,

עד ששכנעו אותם שהקשר ביניהם אינו נכון, עד שהזוג נפרד, ולבסוף האישה נשאה ליהודי

כדת וכדין.

אם כן, ראינו, שלא ניתן לדעת מה יצית את הניצוץ בלבו של יהודי, ואל לנו להתייאש

משום יהודי.

ביום הכיפורים , מתפללים בבית הכנסת שלנו אנשים רבים, שאנו לא זוכים לראותם בכל השנה, וגם לא בשמחת תורה.                                                                                                                                     חברים יקרים. היום, יום הכיפורים, הוא יום שקשה לי להתחבר אליכם - יום של לבד.                                                            אני מבקש מכם, בואו גם בשמחת תורה - חג הרבה יותר נינוח.                                                                                                                  אין בעיה של מקום ישיבה בבית הכנסת - כי כולם עומדים ורוקדים.                                                                                  אין צום - להיפך, בית הכנסת מחלק אוכל ושתיה.                                                                                                                  הרבה יותר נחמד לרקוד ביחד איתכם בשמחת תורה.

אם כן, הבנו שתפקידנו הוא להביא עוד ועוד יהודים לרחבת הריקודים בשמחת תורה,

וזאת ע"י עבודת קירוב לכל אורך השנה.                                                                                                                                                 

בפרשת "ויחי" מסופר, שיעקב אבינו בקש לגלות את הקץ לבניו, אך נתעלמה ממנו השכינה (ילקוט שמעוני ויחי, רמז קנ"ז, ד"ה מ"ט "ויקרא יעקב").                                                                                                                                                                                                  יעקב חשב שאולי יש פסול בבניו, ולכן נסתלקה השכינה ממנו.                                                                                                                                                                                           אמרו בניו: "שמע ישראל (אבינו) ה' אלוקינו, ה' אחד" - וכולנו שלמים ומאוחדים באמונתו.                                                                                                                    אמר יעקב: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

כך זה גם אצלנו. אולי אנחנו מתחילים את יום הכיפורים ב "אנו מתירים להתפלל את העבריינין", אך אנו מסיימים את יום הכיפורים ב- "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".