יתרו התשס"ט

יום אחד, ילד עני שנהג למכור סחורה מדלת לדלת כדי לממן את לימודיו בבית הספר, גילה שחסר לו רק מטבע אחד של 10 אג' כדי לקנות משהו לאכול. הוא החליט לבקש ארוחה בבית הבא, אולם דעתו נתבלבלה עליו כאשר נערה פתחה את הדלת.

במקום לבקש ארוחה הוא ביקש לשתות מים. היא חשבה לעצמה שהוא נראה רעב, ולכן הביאה לו כוס חלב גדולה.

הוא שתה באיטיות ואז שאל: "כמה אני חייב לך?".

היא ענתה: "אתה לא חייב לי דבר, אימי לימדה אותנו שלא לקבל תשלום תמורת חסד".

הוא ענה: "אם כך, אני מודה לך מעומק ליבי".

כאשר שלמה חכם עזב את הבית. לא רק שהוא חש חזק יותר מבחינה פיסית, אלא גם אמונתו באלוקים ובאדם התחזקה.

שנים רבות לאחר מכן אותה אישה צעירה, חלתה באופן אנוש. הרופאים המקומיים היו מתוסכלים. לבסוף הם שלחו אותה לעיר הגדולה, שם ביקשו ממומחים לחוות דעה על מחלתה הנדירה.

ד"ר שלמה חכם נקרא לחדר המומחים. כאשר הוא שמע מאיזו עיר היא הגיעה, אור משונה נדלק בעיניו. הוא קם מיד והלך אל חדרה לראותה. הוא זיהה אותה מיד. הוא חזר לחדר המומחים בנחישות לעשות כמיטב יכולתו להציל את חייה.

מאותו היום והלאה הוא ייחס תשומת לב מיוחדת למקרה שלה.

לאחר מאבק ממושך הם ניצחו, הוא והיא, והמחלה נעלמה.

ביום שחרורה מבית החולים, ד"ר חכם ביקש מהמשרד להעביר אליו את החשבון הסופי לאישורו. הוא הסתכל בו, רשם משהו בצד, והחשבון נשלח אל חדרה של המטופלת.

היא חששה לפתוח אותו, משום שהייתה בטוחה שתיאלץ לשלם אותו עד סוף חייה.

בסופו של דבר היא הסתכלה בחשבון ומשהו שהיה רשום בכתב יד, בשולי הדף, משך את תשומת ליבה. היא קראה את המילים כשליבה פועם בחוזקה:

"שולם במלואו באמצעות כוס חלב אחת. על החתום. ד"ר שלמה חכם".

מסיפור זה ניתן ללמוד, על החובה להכיר ולהוקיר תודה.

מעניין לראות, שאמנם הגמא במסכת ברכות, דף ז' עמ' ב', אומרת שלאה הייתה הראשונה שהודתה לה', "הפעם אודה את ה'" (בראשית כ"ט ל"ה), אך מלאה למדנו על כך

שראוי להודות לה', וצריך שתהיה התעוררות לכך, אך רק מיתרו אנחנו למדים

שיש חובה הלכתית להודות לה'.

הגמרא במסכת ברכות, דף נ"ד עמ' א', לומדת את החובה לברך על הנס מיתרו,
שנאמר "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים" (שמות י"ח י').

החובה להודות, להכיר תודה ולהוקיר תודה, ובוודאי שלא להיות כופר בטובה או כפוי תודה, ניתנת להילמד גם ממקורות אחרים בתורה.

את שלוש המכות הראשונות ממכות מצרים, דם צפרדע וכנים, מבצע אהרון ולא משה.

מדוע מצווה כך הקב"ה? מדוע שלא משה יהיה המוציא לפועל?

כדי לחולל את מכות הדם והצפרדע, היה צורך להכות את היאור, והקב"ה אינו רוצה שמשה

יכה את היאור, כי היאור שמר על משה כאשר היה בתיבה, והקב"ה אינו רוצה

שמשה יפגין כפיות טובה ליאור.

כך גם לגבי מכת כנים, בה היה צורך להכות את עפר מצרים, שבשעתו הגן על משה בכך שקלט אליו את המצרי שמשה הרג, ואם משה יכה את עפר מצרים, זה יראה ככפיות טובה.

גם מעשרת הדברות, ניתן לראות כיצד המצוות דוחפות ו/או נובעות מהחובה להוקיר תודה.

שני הדברות הראשונים, "אנכי" ו "לא יהיה לך", נובעים מכך שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים, ולכן, מתוך חובתנו להכיר לו תודה על כך, אנחנו חייבים להכתיר אותו כמלך היחיד עלינו.

הדבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך", מחייב אותנו לכבד את הורינו מתוך הוקרת טובה

על כל השקעתם בגידולנו.

הדבר האחרון, "לא תחמוד", אוסר עלינו לחמוד את רכושם של אחרים, ולמעשה מצווה עלינו להסתפק במה שיש לנו, ולהכיר תודה לקב"ה על מה שנתן, ולא להצטער על מה שלכאורה חסר.

מעניין לראות, שהחובה להכיר תודה, קיימת גם במקרים שנראים מאוד קיצוניים.

התורה אומרת "לא תתעב אדומי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו"
(דברים כ"ג ח').

כלומר, ישנו איסור לתעב מצרים, למרות העובדה שבחלק גדול מהתקופה בה היו בני ישראל במצרים, התייחסו אליהם המצרים בצורה נוראית – העבידו את בני ישראל בפרך,
הרגו את הזכרים הנולדים בתינוקות של בני ישראל, ובאופן כללי רדו בהם.

מדוע? מדוע שלא נשנא את המצרים על כל הרעה שגרמו לנו?

רש"י מסביר במקום "מה טעם שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק".

כלומר, הרי עם כל הרעה שגרמו המצרים לבני ישראל, סוף סוף מצרים היא זו שקבלה
את בני ישראל כשהיה רעב בארץ, וכן סוף סוף מצרים היא זו שספקה אוכל לבני ישראל

בתקופת העבדות, אז אמנם היחס של מצרים לבני ישראל בתוקפת העבדות היה זוועתי,

אך מעט הטובה שעשו עמנו מחייבת אותנו להכיר להם טובה, אפילו ברמה מינימלית.

נשאלת השאלה – אמרנו שמשה לא הכה את היאור ואת עפר מצרים, כי לא רצה לכפור בטובתם.

וכי היאור והעפר יודעים להעריך את הכרת התודה של משה?

ולהיפך, אם משה לא יכיר תודה ליאור ולעפר, האם הם יפגעו?

מלמדת אותנו התורה יסוד חשוב – הכרת טובה זהו רגש שאנחנו חייבים לחנך את עצמנו אליו, ואם ננהג בכפיות טובה, אפילו לעצים ולאבנים, זה עלול לפגוע ביכולת שלנו להכיר טובה

לבני אדם, לפי הכלל "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" שטבע ספר החינוך (מצווה ט"ז).

וזהו גם הטעם לכך , אנו צריכים להכיר תודה למצרים, לא בגלל מעלתם,

אלא כדי לא להגיע לחשש של פגיעה ברגש הכרת התודה הלאומי.

נפנים אם כן, את חובתנו להוקיר תודה לכל המיטיב עמנו, החובה שמלמד אותנו יתרו.