מקץ התשס"ח – שבת חנוכה
מקץ התשס"ח – שבת חנוכה
(מבוסס על דברים של הרב מרדכי אלון).
הברייתא במסכת שבת, דף כ"א עמוד ב', מביאה מחלוקת תנאים, לגבי כיצד יש להדליק את נרות החנוכה, באופן המהדרין מין המהדרין.
בית שמאי אומרים שביום הראשון מדליקים שמונה נרות ומכאן ואילך פוחת והולך,
ואילו בית הלל אומרים שביום הראשון מדליקים נר אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך.
מה מקור המחלוקת?
הגמרא עצמה מביאה בהמשך לברייתא, מחלוקת אמוראים לגבי הטעמים
של בית שמאי ובית הלל.
אחד אמר, טעמם ש בית שמאי כנגד הימים הנכנסים, כלומר בית שמאי מציינים את הימים העתידיים, הימים שנותרו עד תום החג, ואילו בית הלל כנגד הימים היוצאים, כלומר מציינים את הימים שחלפו מתחילת החג.
השני אומר שטעמו של בית שמאי הוא כנגד פרי החג, כלומר כפי שבחג הסוכות מקריבים בכל יום קורבן מוסף, שמספר הפרים בו פוחת והולך עם כל יום, כך גם נלמד לחנוכה שיש להדליק את הנרות בצורת פוחת והולך.
וטעמם של בית הלל הוא שמעלים בקודש ואין מורידים.
כדי לנסות ולהבין, נפנה למחלוקת נוספת של בית שמאי ובית הלל בענייני אש – הברכה על הנר במוצ"ש, כפי שהיא מופיעה במסכת הברכות דף נ"ב עמוד ב'.
בית שמאי אומרים שנוסח הברכה הוא "שברא מאור האש" ואילו בית הלל אומרים שהנוסח הוא "בורא מאורי האש".
הגמרא אומרת שבית שמאי אומרים שמאור אחד יש גם באש, ולכן מברכים בלשון יחיד,
וכן מציינים את הבריאה בעבר.
בית הלל אומרים שהרבה מאורות יש באש, ולכן מברכים בלשון רבים, ומציינים את ההווה.
מה יסוד מחלוקתם?
נביא מקור נוסף, ממנו ניתן ללמוד על ההבדלים בין בית שמאי לבית הלל.
הגמרא במסכת שבת, דף כ"א עמוד א', מביאה ארבעה סיפורים המראים את ענוותנותו של הלל לעומת קפדנותו של שמאי, ותוצאות מעשיהם.
שלושת הסיפורים האחרונים, מביאים מעשים בגויים שרצו להתגייר במטרה מסוימת, שאינה המטרה הפשוטה של כניסה תחת כנפי השכינה.
שמאי דחה אותם, אך הלל קרב אותם ולבסוף מצאו השלושה את דרך האמת,
עד שכשנפגשו שלושתם אמרו שענוותנותו של הלל היא זו שהביאתם תחת כנפי השכינה.
מדוע דחה אותם שמאי וקרב אותם הלל?
שמאי פועל תמיד, כאשר נקודת הראייה שלו היא האידיאל. כאשר מבקשים ממנו להתגייר על מנת ללמוד את כל התורה על רגל אחת, הוא דוחף את המבקש באמת הבניין.
לפי המהרש'א הוא בא לרמוז למבקש, שלהיות יהודי זה כמו בניין - תהליך שדורש יסודות, בנייה, השקעה, ולא ניתן לעשות זאת על רגל אחת.
ולכן כיוון שלא נותן לממש את הטווח הקצר, אין טעם לחשוב על הטווח הארוך.
לעומתו, הלל מצליח לראות, שגם אם כרגע אנו רחוקים האידיאל, ניתן להפוך את המצב כך שנצליח להתקרב לאידיאל. לכן הלל מגייר את שלושת המבקשים, למרות בקשתם הצרה,
אך מצליח בדרכו הייחודית לגרום להם להבין ולקבל את התמונה המלאה.
כך גם לגבי הברכה על הנר במוצ"ש.
בית שמאי שואפים להגיע לאש שברא הקב"ה, ולכן מציינים אש אחת, בלשון עבר.
בית הלל לעומת זאת, מעריכים גם את האש שאנו יוצרים ביום יום, גם אם היא שונה מהמקור,
וגם אם אש שונה מאש.
כך גם לגבי נרות חנוכה, בית שמאי מציינים את הימים הנכנסים – עם הפנים לעתיד.
אך בית הלל מציינים את הימים היוצאים, ומציינים גם ההתקדמות לכיוון האידיאל.
בית שמאי מדמים את חנוכה לפרי החג.
פרי החג מוקרבים לכבוד אומות העולם, ובסוף החג, בשמיני עצרת, זהו חג אינטימי
שלנו ושל הקב"ה.
גם בחנוכה בית שמאי מכוונים למקור האחדות – אש אחת ונר אחד.
בית הלל, גם הם מכירים בחשיבות האחדות.
כמו שאומר השיר "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן".
גם בית הלל רוצים להגיע ל"אור איתן", אך בית הלל מבינים גם את החשיבות של הדרך,
אשר אינה האידיאל, וכל אחד הוא עדיין אור קטן, ולכן כל עוד הדרך היא "מעלים בקודש ואין מורידים" , ניתן גם לציין אותה.
נלמד מכך, שלעיתים יש להתפשר על האידיאל בטווח הקצר, על מנת להשיג אותו בטווח הארוך, מאשר להתעקש על האידיאל כבר כאן ועכשיו, ולאבד אותו אף בטווח הקצר.
לכן נפסקה ההלכה : חנוכה – ח' נרות והלכה כבית הלל.
