נשא התשס"ח

(דברים שאמרתי גם במסיבת האירוסין שלי, ג' סיון התשס"ח, 6/6/2008).

בפרשת השבוע, קיימת פרשיה קצרה, שאנו מכירים אותה כ"ברכת כוהנים".

הקב"ה מצווה על משה, לצוות על אהרון ועל בניו, לברך  את עם ישראל בנוסח שקבע הקב"ה.

חז"ל תקנו לברך לפני קיום המצווה, ואכן הכוהנים, לפני תחילת ברכת כוהנים, מברכים
"...אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה".

נשאלת השאלה - מדוע הוסיפו חז"ל את המילה "באהבה" לברכה?

מהיכן למדו את החובה לברך באהבה, הרי חובה זו אינה מוזכרת בתורה ועוד, מדוע דווקא את מצווה זו יש לעשות באהבה?

מדוע אין מברכים "להניח תפילין באהבה" וכד'?

שאלה נוספת- מדוע בכלל מצווה הקב"ה על הכוהנים לברך את עם ישראל?
אם הקב"ה מעוניין לברך את העם, הוא אינו צריך שליחים.
ועוד, וכי אם מישהו יברך את חברו, האם תהיה לזה משמעות? הרי הקב"ה מחליט מה יעלה בגורלו של כל אחד, ולכאורה ברכות לא מעלות ולא מורידות, ואם כן, מה הטעם לברך?

החובה לברך ברכת כוהנים באהבה, נלמדת מהזוהר הקדוש בפרשתנו.

הזוהר לומד זאת מהפסוק "טוב עין הוא יברך" (משלי כב',ט'), אמנם עפ"י הניקוד יש לקרוא "יבורך", אך כיוון שהמילה כתובה ללא האות ו', ניתן לקרוא גם "יברך", כלומר דווקא מי שטוב עין הוא זה שיכול לברך.

הזוהר לא מסתפק בכך, ומלמד שאם לא קיימת אהבה, אז ישנה סכנה לכהן המברך, ומביא הזוהר מקרה, בו עלה כהן לברך את העם, כאשר לא שררה אהבה בין הצדדים
והכהן הפך לגל של עצמות.

מכאן פוסק המשנה  ברורה, סימן קכ"ח ס"ק ל"ז, שכהן שלא שוררת אהבה בינו ובין העם,
לא ישא כפיו כי סכנה היא לו.

ונדגיש מכאן, שחמירא סכנתא מאיסורא, ולכן, למרות שמדובר במצווה מדאורייתא, וספק מצוות דאורייתא לחומרא, אם יש לכהן ספק האם שוררת אהבה, אסור לו לברך, כיוון שהסכנה חמורה מהאיסור של לעבור על מצוות עשה מן התורה.

למדנו אם כן, מהו המקור לחובה לברך ברכת כוהנים באהבה, אך עדיין לא הסברנו
מה הטעם לכך.

בפרשת בלק, מספרת התורה על המאמצים של בלעם לקלל את עם ישראל, כאשר הקב"ה פועל לכך שהקללות של בלעם יהפכו לברכות .

מדוע צריך הקב"ה להתאמץ כביכול להפוך את הקללות לברכות?
הרי הקללות לא ישנו את היחס של הקב"ה לעם ישראל.

אלא מסבירים חז"ל, שדברים שנאמרים למטה, עושים רושם למעלה.

לדוגמה, כאשר פלוני מקלל את אלמוני, גם אם בשמיים לא הייתה תכונה מיוחדת לגביהם,
לאחר הקללה בודקים את שני הצדדים: את זה שקיללו אותו - האם יש מקור לקללה?
מדוע זכה לכך וכד' ואם חלילה נמצא צידוק, אז עלול להינזק מהקללה.

כן בודקים את המקלל, האם הוא בעצמו נקי. אם לא - חלילה הוא בעצמו עלול להינזק.
לכן, קללה עלולה לעשות רושם למעלה.

כן הדבר גם לגבי ברכות. כאשר פלוני מברך את אלמוני , נבדקים בבית דין של מעלה שניהם, ומוסיפים לזכויותיהם, את זה שברכו אותו, כי כנראה עשה דבר מה ראוי, ואת המברך
בגלל יוזמתו המבורכת.

אלא מאי, הגמרא מספרת (סנהדרין דף ק"ה עמ' ב'), שכל הברכות של בלעם, חזרו להיות קללות - הקללות שרצה לקלל מלכתחילה.

מכאן למדים, שגם כאשר מברכים, חשובה הכוונה בלב, כי אם הכוונה בלב היא הפוכה,
או שמדובר בברכה שאינה בכוונה שלמה, הברכה עלולה להפוך לקללה.

מכאן החשיבות של קיום אהבה בין המברך למבורך. רק כאשר המברך מברך בלב שלם, בכוונה מלאה ומתוך אהבה למבורך, רק אז תתקיים הברכה בצורה המעולה ביותר.

לכן תקנו חז"ל, דווקא בעת ברכת כוהנים, את החובה לאהבה הדדית.
עד כדי כך הדבר חשוב, שאחינו האשכנזים תקנו, שאין לברך ברכת כוהנים, אלא בימים טובים, כי רק אז כל העם נמצא בשמחה, כיוון שבימות החול, גם אם שוררת אהבה, קשיי היומיום עלולים לגרום לאהבה שלא תתפוס מקום מספיק ולגרום לברכה שלא תצא מעומק הלב.

נלמד מכאן אם כן, גם כשאנו באים לברך, עלינו לבדוק את עצמנו האם אנו מברכים בלב שלם, בכוונה מלאה ומתוך אהבה וזאת כדי שהמצע הזה של אהבה יביא להתגשמות הברכות.

*דברים שהוספתי במסיבת האירוסין:

מהמועד בו החלטנו שני ואני, להתחתן, ועד מסיבת האירוסין, קיבלנו ברכות רבות - אנחנו וההורים. הרגשנו שברכות אלה נאמרות באהבה שלמה ובכוונה מלאה, ולכן אנו מודים לכולם
על הברכות.

דבר נוסף, הגמרא במסכת ברכות, דף ס"ג עמ' ב', מלמדת שכאשר באים לדבר יש לפתוח
בכבוד אכסניא  .

אני אסיים בכבוד  אכסניא .

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי, אמר שארון הקודש התארח בבית עובד אדום הגתי לשלושה חודשים, ובעקבות זאת התברכה משפחתו בשישים ושניים צאצאים.

ולומד ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי קל וחומר: ומה ארון הקודש שאינו אוכל ואינו שותה ואינו מלכלך – כך, מי שמארח בביתו את מי שאוכל ושותה ומלכלך - על אחת כמה וכמה.

אני מברך את שרה ואלי מור שהצליחו תוך זמן קצר להכין את מסיבת האירוסין הזו,
שיזכו לראות צאצאים לצאצאיהם ותמיד יארחו רק בשמחות, אכי"ר.