פרשת עקב התשס"ח - שבת חתן

אנו מאמינים, כי אין דבר מקרי בעולם.

לכן, אם הקב"ה סיבב את הדברים כך, ששבת החתן שלי תהיה בפרשת עקב, חשבתי שכנראה ניתן ללמוד מפרשה זו, דברים על הדרך החדשה שאשתי ואני יוצאים אליה בע"ה.

ואכן, כאשר עברתי על הפרשה ועל ההפטרה, מצאתי נושאים רבים מהם ניתן לקבל עצות, כיצד יש לנהוג במערכת יחסים בכלל, ובמערכת היחסים בין איש לאשתו בפרט.

להלן אפרטם, רובם על סדר הפסוקים.

הפרשה פותחת במילים "והיה עקב תשמעון" (ז' י"ב), ורש"י מסביר, שהתורה רוצה ללמדנו, שגם את המצוות שאדם דש בעקביו ("עקב"), יש לשמור ואין לזלזל בהן.

כך גם בחיי הזוגיות, אין לזלזל בשום דבר שנראה קטן. לפעמים מה שנראה בעינינו קטן ולא משמעותי, נתפס בעיני בן הזוג כדבר מאוד מהותי. זלזול בעניין כזה, יכול להביא למתיחות ומריבות בין בני הזוג, ואת מריבות אלו קשה יותר לשכך, כי בעיני בן זוג אחד, נראה הדבר כדבר של מה בכך.

כמו כן, אין לזלזל בכל דבר קטן שבן זוג אחד עושה לטובת השני, ויש להעריך כל מעשה,
ואין לקבל דבר כאילו הוא מובן מאליו.

דבר נוסף שניתן ללמוד מפסוק זה, נובע מכך שהפסוק פותח בלשון רבים "תשמעון", ומסיים בלשון יחיד "ושמר ה' אלקיך לך".

לכאורה מדובר במבנה תחבירי שאינו תקין?

התורה רוצה ללמדנו שאם באמת עומדים בכך שכל נושא של בן הזוג חשוב לנו ומפריע לנו, כאילו הוא ממש משהו שמפריע לנו בעצמנו, וגם אם מדובר בדבר שבעינינו הוא קטן ולא משמעותי, אם עומדים בכך, אז בני הזוג הופכים כאילו לגוף אחד.

ומסופר על הרב אריה לוין, שכאשר לאשתו כאבה הרגל, הלך עמה לרופא ואמר לו "אדוני הרופא, הרגל של אשתי כואבת לנו". כך יש להזדהות עם כאביו ורצונותיו של בן הזוג.

בפרק ח' פס' א', אומרת התורה "כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות". וכי רק היום יש לשמור את המצוה, ומחר כבר פטורים מכך? 

על כך עונה רש"י, בפס' "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" (ז' י"א), ואומר, שהכוונה במילה היום, היא להדגיש שיש לעשות את המצווה היום, אך אין לצפות לקבל את השכר היום,
אלא רק מחר - לעולם הבא.

כך גם במערכת היחסים בין בני הזוג.

כאשר עושים משהו לטובת בן הזוג השני, אין לעשות זאת על מנת לקבל שכר.
לדוגמה אני מוותר על משהו היום כדי שבת זוגי תוותר על משהו בשבילי מחר.

יש לפעול תמיד לטובת בן הזוג, ורק לטובת מערכת היחסים המשותפת, ללא התייחסות
לצד האנוכי.

בפס' "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (ח', ג'), מלמדת אותנו התורה, כי אמנם זה נחמד כאשר ישנם משאבים חומריים, אך בני הזוג צריכים לשים במרכז חייהם, לא את המרדף אחר השגת החומר, אלא את בניית ביתם במרכז רוחני וערכי.

פעמים רבות, כאשר אדם מצליח בעשייה מסוימת הוא מתפתה לומר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ח', י"ז).

במערכת זוגית הדבר יכול להתבטא בכך שצד אחד לוקח את הקרדיט על הצלחה של התא הזוגי, או לחילופין מאשים את בן הזוג בכישלון.

יש לזכור, כי המערכת הזוגית היא מערכת של שותפות מלאה, וכל הצלחה או כישלון נזקפת לשני הצדדים. לכן, במקום לבזבז משאבים על מציאת בן הזוג המצליח או הכושל, יש להתרכז במציאת הגורמים להצלחה או לכישלון, על מנת ללמוד מהם ולהצליח יותר בעתיד.

בפרשת השבוע, משחזר משה רבנו לעם את המאורעות בעקבות חטא העגל.
משה מספר, שלאחר שירד מהר סיני ושבר את לוחות הברית, הוא עולה שנית להר סיני, במטרה להניא את הקב"ה מכוונתו להשמיד את עם ישראל.

משה שוהה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה, ובתקופה זו "לחם לא אכלתי ימים ולא שתיתי" (ט' י"ח).
משה רבנו מלמד אותנו, שבמערכת יחסים, לעיתים על אחד הצדדים להקריב מעצמו, כדי לתרום להצלחת בן הזוג.

בהמשך מספר משה רבנו "כי יגורתי מפני האף והחמה" (ט' י"ט), כלומר, כעס הוא דבר שיש להתרחק ממנו ולפחד מתוצאותיו.

הגמרא במסכת שבת, דף ק"מ עמ' ב, מלמדת אותנו, שכל מי שמשחית בשעת כעסו, יש להתייחס אליו כעובד ע"ז. מדוע הכועס נחשב כעובד ע"ז?

מי שכועס כאשר משהו לא מסתדר לו, נראה כאילו הוא כופר בקב"ה, ואינו מאמין שכל מה שעושה עימו הקב"ה הוא לטובה, כי אם היה חושב שמה שקרה זה לטובה, לא היה כועס.
לכן הכועס, מראה שאינו בוטח בקב"ה, ולכן נחשב כעובד ע"ז.

גם במערכת הזוגית יש להשתדל ולא לכעוס, אלא יש לבטוח בקב"ה, שמדובר במבחן לזוגיות, אותו יש לצלוח בהצלחה.

בהמשך (י', י"א) מספר משה רבנו על ציווי הקב"ה לפסול לוחות שניים.

מסיפור הלוחות השניים, אנו יכולים ללמוד, שתמיד ישנה אפשרות לתקן, וגם אם חלילה נמצאים בתקופת ירידה, יש לחפש ולמצוא את הדרך לצאת מתקופה זו מחוזקים יותר.

בפרק י' פס' י"ב, שואל משה רבנו "מה ה' אלקיך שאל מעמך".

מכאן למדו רבותינו, במסכת מנחות דף מ"ג עמ' ב', ש"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", (זאת בדרך לימוד "אל תקרי "מה" אלא מאה" - מאה ברכות הקב"ה שאל מעמך).

גם בבית, במערכת היחסים הזוגית, יש להרבות בברכות, ולהודות לבן הזוג על העשייה לטובת המערכת הזוגית.

התורה ממליצה "ומלתם את ערלת לבבכם וערפכם לא תקשו עוד" (י', ט"ז).

הדבר נכון גם למערכת זוגית. יש להימנע מעקשנות, אלא להיפך, יש למצוא דרכים להתפשר.

כאן חשוב להדגיש את ההבדל בין פשרה לויתור. בויתור, בדר"כ הצד המוותר לא השתכנע בצדקת הצד השני, אך הוא מוותר במטרה להימנע מויכוח כרגע. אך כיוון שלא הפנים את עמדת הצד השני, ייתכן שהוא ישתמש בויתור זה בעתיד "אני ויתרתי לך למה את לא מוותרת לי?"

בפשרה לעומת זאת, שני הצדדים מסכימים יחד על דרך פעולה, ומפנימים את עמדת השני, כך שהסיכון שאין מדובר כאן בויתור אמיתי, קטן יותר.

פרשתנו מכילה את הפרשה השנייה של ק"ש. כאשר קוראים את ק"ש במסגרת התפילה,
נוהגים לומר את הפסוק "וחרה אף ה'" (י"א י"ז) בלחש, כדי לא להזכיר את תוצאות כעסו של הקב"ה בקול רם.

מכאן יש ללמוד לקח כיצד יש לנהוג בעת ויכוח.

לצערנו, אין זוגות שמצליחים להתחמק מוויכוחים, כי זוהי דרך העולם, ששני אנשים שונים אינם מסכימים בכל דבר. אך גם בעת ויכוח, יש לשמור על תרבות ויכוח, ואין להתווכח תוך הרמת הקול, וכמובן שלא תוך ניבול הפה חלילה, אלא יש להתווכח בצורה מכובדת, על מנת להגיע למטרה - הגעה אל עמק השווה.

שני דברים שמצאתי בהפטרה:

הנביא ישעיה אומר, בפרק מ"א פס' ט"ו "גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך".

מכאן למדה הגמרא, במסכת ברכות דף ל"ב עמ' ב', שכנסת ישראל שואלת את הקב"ה האם לעולם לא ישכח את חטא העגל?
הקב"ה משיב על כך "גם אלה תשכחנה" - כלומר חטא העגל, שמיוצג במילים "אלה אלקיך ישראל" (שמות ל"ב, ד') כן ישכח.

אך כנסת ישראל עדיין מודאגת, אם יש אפשרות שמשהו ישכח מלפני הקב"ה, אולי ישכח גם מתן תורה, "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ', ב'), בו אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד, ז'),
כלומר בני ישראל מסכימים לקבל את התורה, עוד לפני שמבינים כלל מה המשמעות וזאת כיוון שהם סומכים על הקב"ה. דבר זה נזקף לזכותם של ישראל, אך אם ישכח מלפני הקב"ה,
כבר לא ייזקף לזכות.

לכן מבטיח הקב"ה "ואנכי לא אשכחך"- מתן תורה לא ישכח.

מכאן אנחנו למדים על האפשרות של זיכרון סלקטיבי. זוכרים רק את האירועים הטובים והמשמחים ומוחקים מהזיכרון את האירועים המקוממים והקשים.

כך יש לנהוג גם במערכת היחסים הזוגית. אין לשמור ולנטור פגיעות ישנות, אלא יש להתגבר ולהמשיך הלאה בדרך הזוגית.

בהמשך דבריו הנביא אומר "הביטו אל אברהם אבינו ואל שרה תחוללכם" (נ"א, ב').

הנביא מלמד אותנו, שכדי שנוכל להמשיך בבטחה בדרכנו קדימה, עלינו גם להביט אחורה,

אל אבותינו וללמוד מהם.

כאן המקום, להודות להורינו על כל מה שהשקיעו בנו, עד שהביאו אותנו ליום זה.

תודה על החינוך למסורת ישראל, ערכים, כבוד, אהבת אדם וציונות.

לאחר שלמדנו מה עלינו לעשות, בטח נראה לנו שקשה מאוד לשנות את טבענו, כך שנעמוד בכל היעדים שהצבנו לעצמנו.

על הפסוק "מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה" (י', י"ב), שואלת הגמרא במסכת ברכות,
דף ל"ג עמ' ב', וכי יראת שמים זה משהו קטן, שלכאורה משה רבנו אומר שסה"כ רק יראת שמים מבקש ה' מאיתנו?

ועונה הגמרא, שכן, יראת שמים היא דבר קטן, בשביל משה רבנו.

איזו מן תשובה זו? וכי משה רבנו מודד את כולנו לפי הסטנדרט שלו?

אלא ניתן ללמוד מכך, שכל אחד ואחד יכול לשאוף להיות משה רבנו.

איך עושים זאת?

צריך להפוך את יראת השמים לטבע שלנו, ואז גם לנו זה יראה דבר קטן כמו למשה רבנו.

צריך לעבור על המידות, גם בפועל וגם בכוח, ע"י חקירה ודרישה, כך שהן יהפכו לטבע שלנו

ולא יהיה לנו קשה לעמוד בסטנדרטים שאנו מציבים לעצמנו.

לסיום עצה לגברים שבינינו.

התורה אומרת  "זכור אל תשכח" (ט', ז').

ואכן ניסיונם של גברים נשואים רבים במהלך אלפי השנים, מלמד שאסור לגבר לשכוח דברים מהותיים במערכת היחסים, כמו תאריכים חשובים, בקשות של בת הזוג וכד'.

שכחה בדברים כאלו עולה זדון וגוררת עונש מיידי J.

נשא תפילה, שהקב"ה יעזרנו לעמוד בדרישות הרבות שיש למערכת יחסים זוגית מאיתנו,

כדי שנוכל להקים בית נאמן, יציב וחזק בעם ישראל!