בס"ד

              http://www.mikvatikva.org/Files/Bnu%20Mishpachtechem%20Bikdusha.doc                                                                                                                                                                                                                                                                נא להעתיק ולהפיץ, לזיכוי הרבים.

בנין משפחתך עם [או בלי] ברכה?

בנו משפחתכם בקדושה ובטהרה!

מסכת כלה, הדנה בבניין המשפחה, וביחסים של "דרך גבר בעלמה", נפתחת בהצהרה רועמת, כרעם ביום בהיר: "כלה בלא ברכה, אסורה לבעלה כנדה!" - איסור מוחלט ליחסי אישות, אפילו בין חתן וכלה, עד לאחר ברכת ה"שבע הברכות" תחת החופה.

            ושאלות ראשונות שעלולות להישאל, בין בפה או במחשבת הלב: האם יצור אנוש – בשר ודם כמוני, מסוגל להתמודד עם ייצרו ולעמוד בדרישות אלו של שליטה עצמית? ומי הוא האדם שנהג כן, שיוכל לשמש לי כדוגמא, ללמוד ממעשיו?

            ולכן, התורה הקדושה, דאגה להביא לנו לפחות דוגמא מרשימה אחת, שנוכל ללמוד ממנה, מחיי המשפחה של יעקב אבינו ורחל אמנו, שנאלצו לחכות שבע שנים, כחתן וכלה מאורסים עד לחתונתם. במשך שבע שנים אלו, בהם יעקב רעה את צאן לבן אבי רחל במחיר הסכמתו לנישואין, למרות שיעקב ורחל גרו בחצר אחת, הייתה להם שליטה עצמית מוחלטת. עד שיעקב כאשר ברך את בניו לפני מותו, 63 שנה אחרי החתונה, היה יכול להצהיר בפומבי ולדורות: "ראובן! אתה בכורי וראשית אוני"! ופירושו "בכורי! מעבר שנולדת כבני הראשון, גם נוצרת מטיפתי הראשונה"! בזאת העיד יעקב אבינו על עצמו: שמלבד שלא היה לו יחסים עם אף אשה עד החתונה, למרות שהתחתן בגיל מאוחר של 84, וגר עם רחל ארוסתו, אהובת נפשו, כחתן וכלה, 7 שנים בחצר המשותפת של המשפחה, גם לא ראה קרי מימיו. איזה כוח של שליטה עצמית?! ועד כמה דוגמא מחייבת?!

            אך, מאין שאב יעקב כוח וגבורה לשליטה עצמית עילאית נגד הדחף הבהמי הטבעי של ייצר האדם? והאם גם אני כאדם רגיל מהשורה, מסוגל לשליטה עצמית זאת? ועל זאת מלמד התלמוד: "אם פגשך היצר, משכהו אחריך לבית המדרש"! כי, רק לימוד התורה הקדושה, ובמיוחד בבית המדרש, מסוגלת לספק לנו כתחליף לדחף היצר, עונג רוחני עילאי, אשר בכוחו לבלום את הדחף הטבעי והבהמי של כל אדם, כאשר הוא מופיע שלא במקום הנכון, ולספק לנו את הגבורה של שליטה עצמית. יעקב אבינו למד תורה כל ימי חייו, מלבד 14 שנה שיומם ולילה עסק בתורה בישיבת שם ועבר. גם אני ואתה, וכל אדם מסוגלים לשליטה עצמית!   

            שלוש דוגמאות נוספות לשליטה עצמית, המוזכרים בתנ"ך מובאים בתלמוד. 1. "תוקפו של יוסף" הצדיק, "וימאן", שסירב לדרישות ואיומים בלתי פוסקים של אשת איש. 2. "ענוותנותו של בועז" השופט, שכבש את יצרו לילה אחד, בו בקשה ממנו רות, בחושך, נישואין. לכן הם זכו שדוד מלך ישראל, ומלך המשיח יצאו מצאצאיהם. 3. "ענוותנותו של פלטי בן ליש" ומיכל בת שאול המלך, שלמרות שגרו יחד מספר שנים, מכיוון שהוטל ספק בנישואיהם, שלטו בעצמם שליטה מוחלטת: "נעץ חרב בינו לבינה, אמר: 'כל העוסק בדבר זה, יידקר בחרב זה'"! 9. (בראשית מט:ג, כח:ט רש"י, סנהדרין יט, שבת יג).

            אם אינך מעונין בעיון מעמיק יותר, תוכל לדלג על קטע זה: במבט ראשון מובחנת סתירה: אם הנערה היא עדיין כלה ולא אשה נשואה, מדוע נקרא החתן שלה "בעלה"? התשובה: מכיוון שהכלה אסורה לכל אדם, מלבד החתן שלה, כאשת איש, לחייב את הבא עליה בעונשין, ולכן נקרא החתן שלה "בעלה". ולמרות זאת, הכלה אסורה גם לחתן שלה, עד אחרי ה"שבע ברכות" - "ברכת חתנים" תחת החופה, כאילו הייתה נדה, ואף על פי שטיהרה את עצמה. ונשים לב להדגשת איסור היחסים אפילו בין חתן וכלה, עד לאחר "שבע הברכות" תחת החופה. 1.

            שאלות העלולות לעלות במחשבה: 1. מדוע לפני ה"שבע ברכות" יחסים בין חתן וכלה אסורים, למרות שלכל העולם החתן נחשב כבעלה? 2. מדוע נמשל האיסור לנדה, גם בזמן שהכלה טיהרה את עצמה? 3. מדוע רק דם שיוצא מתוך הרחם, בניגוד לכל דם אחר, מטמא את האשה ואוסר אותה לבעלה עד סיום תהליך מדוקדק של טהרה?  4. מה עושה את ההבדל בין שתי טיפות דם זהות? 2.

            גזל, בדרגה מוסרית גבוהה! מסקנת התלמוד במסכת ברכות: 1. לא לענות לברכת שלום נקרא גזל! גזל אינו מוגבל לגזלת חפץ חומרי שאינו שייך לנו. לא לגמול לאדם בעד תועלת שהפקנו ממנו, אפילו אם לא ביקשנו אותה, גם כן נקרא גזל! ולכן, "אם אמר אדם לחברו שלום ולא החזיר לו שלום, נקרא גזלן! שנאמר: 'גזלת עניים בבתיכם'"! 2. "אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה"! ולכן, "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא"! אין פסוק בתנ"ך המחייב ברכה לפני האכילה, "אלא סברא היא" – רק השכל מחייב! (3). מדוע חיוב כה בסיסי השאיר הבורא לסברת האדם, שלא תמיד אפשר לסמוך עליה?

   אחת התשובות: מנהג העולם לשלם לפני רכישת הסחורה. במסע קניות במכולת, אכילת מזון לפני התשלום אסורה, ונחשבת לגזל. ולכן מה שמקובל בכל העולם כמחויבות בסיסית כלפי האדם, לא נחוץ להיאמר כחיוב מקביל לבורא עולם, כי זה מובן מאליו. החיוב הבסיסי לשלם לבורא על ידי ברכת תודה לפני האכילה, ולפני כל הפקת תועלת והנאה מכל מה שהשם ברא עבורנו חייב להיות מובן מאליו. ולכן, גם לפני הגשמת החלום, האושר והשמחה של מציאת שותפה אהובה כדי לבנות יחד חיי משפחה יהודיים של קדושה וטהרה, על ידי נישואין, בוודאי שעלינו לברך ברכת תודה לבורא, לפני העונג של הגשמת החלום. ולכן, כלה בלא ברכה לקדוש ברוך הוא "לפני" החופה, אסורה. אבל מדוע כמו נדה?

   המקור והמובן של מחזור הנדה תענה על שאלה זו! השם ברא עולם מושלם. שום דבר לא היה צריך שינוי או תיקון. אדם הראשון נברא מהול ולא סבל מעורלה מיותרת על אבר ההולדה, ולחוה לא היה דם ווסת. בשעת החטא הקדמוני ובגללו, שטף דם מחזורי התחיל שופע מרחמה של חוה, וממשיך ושופע מכל צאצאיה הנקבות, וכל צאצאיה הזכרים נולדים עם "עורלה" - שרוול של עודף עור מזיק, המכסה את ראש אבר ההולדה. שתי תופעות מטרידות אלו אינן קיימות אצל שום ייצור אחר. אדם הראשון מייד חזר בתשובה. ומכיוון שתשובה מחייבת טבילה, הוא טבל במעיין השילוח - מי גיחון, בבכי ותחנונים לבורא עולם, לסליחה וכפרה על חטאו. וזו סיבה נוספת לטבילה, מלבד הכנת הלב והמחשבה כל בוקר לפני התפילה, וכחלק מתפילה ובקשה להצלחה, ולפני כל צעד של הגשמה רוחנית, ומלבד חיובי טבילה מיוחדים. וכן, כל אדם אפילו טהור, טובל מיד לפני כל כניסה למקדש. ולכן, יש נוהגים שלפחות האב, המוהל והסנדק, אם לא כל הפעילים במצווה, טובלים לפני ברית המילה. גם חוה חזרה בתשובה, והייתה לאשה הראשונה ששמרה בקפידה על מצוות טהרת וקדושת המשפחה. מאז, אפילו קודם מתן תורה, היו נשים נבונות וצדקניות שבכל דור ודור שומרות מצוות אלו, ומאז מתן תורה, זו מצווה המחייבת כל אשה יהודית. נשואה.

   מעבר לציוויו של הבורא למול את ילדינו ביום השמיני, סטטיסטיקה רפואית מאשרת את הצורך לכרות בניתוח את שרוול עור העורלה המיותר, בהקדם האפשרי. כמה מהסיבות: 1. ניתוח קל והחלמה מהירה יותר. 2. רגישות נמוכה לכאב. 3. פגיעות נמוכה לגידולים סרטניים בראש האבר או בצוואר הרחם, או להידבקות במחלות מין. 4. קורש-הדם, "פרו-טרומבין" מגיע לרמה אופטימלית בדם התינוק ביום השמיני, ולכן יותר בטוח למול מהיום השמיני. בארצות הברית מלים את רוב התינוקות, ללא הבדל דת, לפני שהיולדת עוזבת את בית החולים, וממשלת דנמרק, בגלל מגפת האיידס, חוקקה חוק המחייב למול את כל הזכרים ללא הבדל גיל.

   אין שום יצור מלבד האדם הזקוק לתיקון על ידי ניתוח כירורגי, מדמם, כואב ומסוכן. כל ניתוח יש בו סכנת שטף דם, זיהום וסיבוכים אחרים, בייחוד במקום שאין שירותי רפואה מודרניים. הייתכן שרק האדם, המפותח והמושלם מכל היצורים, נוצר על ידי הבורא עם פגם פיזי, המצריך בני אדם מיומנים כדי לתקן את "יצירתו" של הבורא? כמוזכר, העורלה, היא תוצאת חטא האדם בגן עדן. ולכן אנו כורתים אותה בניתוח כירורגי מדמם, כואב ומסוכן, לא כצורך רפואי, שהרי אפשר לחיות עם העורלה, אלא כברית עם בורא העולם, ולתיקון החטא הקדמון.

בורא עולם, ברוב רחמיו, כעונש לחטא הוא הצמיח לאדם הראשון ולכל צאצאיו עורלה, אבל במקום צנוע, כדי לא לביישו בפרהסיה. עד כמה היה כל אדם מתבייש, לו הייתה צומחת לו יבלת או כל עורלה בכל מקום גלוי, כמו הפנים. אבל מדוע צומחת העורלה דווקא על אבר ההולדה?

גם מי שנולד מהול חייב בהטפת דם ברית. ולפי זה הטפת דם ברית הוא נושא נפרד מכריתת העורלה. ואמנם, נהוג בעולם, כדי שלחתימת ברית חשובה תהיה משמעות רצינית, חותמים את חוזה הברית בדם חותמיו. אבל לשם כך מקיזים דם מהאצבע, או מכל מקום גלוי בגוף האדם, ומדוע לקיים ברית עם בורא עולם חייבים להקיז דם דווקא מאבר ההולדה?

ומלבד המובא בספר החינוך, אולי יש לאומר: כשם שהבורא ברא את אדם וחוה, הוא היה יכול לברוא בכל יום, או בכל דור כרצונו, עוד מיליונים בני אדם. ומדוע השם נתן את כוח ההולדה לאדם ואשתו? כי אם לא היינו יכולים להוליד, ולהיות אבא ואמא, לא היינו יכולים להבין את משמעות אבינו שבשמים, כשם שחרש אינו יכול להבחין במוזיקה ועיוור בציור. ואמנם, הדחף וההשתוקקות הגדולה ביותר של כל אדם ואשה הוא להיות הורים לילדים, כזעקה הנואשת של רחל אמנו: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי"! ולכן כאילו אומר לנו הבורא: "נתתי לכם את כוח ההולדה רק כדי שתוכלו להכיר בי, שאני בראתי אתכם"! ולכן הוא דורש מאתנו לכרות אתו ברית דמים, דווקא באבר ההולדה, כדי להזכיר לנו את חובתנו שכל תהליך ההולדה יהיה לפי חוקיו ומצוותיו.

            שרה אמנו לא נפקדה עד שאברהם אבינו קיים את מצוות ברית המילה! שנים רבות מנע הבורא הריון משרה אמנו עד לרגע הנכסף שבו כרת ברית עם אברהם אבינו והעם היהודי על ידי מילה, כדי להבטיח שהורתו של יצחק אבינו, ושל כל ילד יהודי, תהיה על רמה רוחנית גבוהה יותר: מאבא מהול ששומר את הברית עם בורא העולם, ושייוולד על ידי הורים המקיימים בקפידה מצוות טהרת וקדושת המשפחה, ומשתדלים על ידי כך לתקן את החטא הקדמון של אדם וחוה. ולכן הבורא היה חייב לחכות 3 חודשים אחרי מילתו של אברהם אבינו, להבטיח ששרה לא נכנסה להריון לפני הברית, ורק אחר כך הוא חנן אותה, בגיל 90 שנה, בהריון על-טבעי, כדי להוכיח לכל העולם שהורתו של יצחק הייתה אחרי ברית המילה של אברהם, וכתגמול מיידי לברית. ולכן, יצחק נולד בדיוק 12 חודשים אחרי הברית של אברהם, כפי שהשם הבטיח. זהו גם אחד ההבדלים בין שני הבנים של אברהם: יצחק, וישמעאל, אשר הבורא בישר שיהיה פרא-אדם. ישמעאל נולד מאבא לא מהול. (בראשית 17, 18, 21).

   גם לאשה יש מנת בעיות משלה. סבל מתסמונת טרום ויסתית, תהליך המחזור, השעון הביולוגי הבעייתי, עם השלכות פיזיות ונפשיות, שבגללן נשים רבות זקוקות לליווי רפואי במשך תקופות ארוכות בחייהן. לפי סטטיסטיקה של האו"ם משנת 1997, 600,000 נשים מתות כל שנה במשך ההריון, ובארצות הברית, במקום ששירותי הרפואה מהמתקדמים ביותר בעולם, בשנת 1998, מבלי נוכחות המנתח והצוות שלו בזמן הנכון ובמקום הנכון, לביצוע ניתוח קיסרי, 21,2% מהיולדות לא היו שורדות את הלידה, או שהיו נשארות בעלות מומים קשים לכל החיים, וגורל דומה היה צפוי לעובריהן. תופעות אלו אינן קיימות בשום ייצור אחר, והן חלק מה- 10 קללות שהתקללה חוה (4), בנוסף ל- 10 קללות שונות שהתקלל אדם, מפני שאכלו בגן-עדן מפרי עץ הדעת שהיה אסור להם. וזאת סיבה נוספת שהגברים מברכים כל בוקר: "שלא עשני אשה", כהכרה בסבל האשה והבעת מחויבות לעזור לה ולכבדה.

   האדם, בניגוד לכל החיות שנולדות עם כל האינסטינקטים הנדרשים להם להישרדות, נולד כייצור חסר ישע. הוא זקוק לתהליך ממושך של חינוך כדי לרכוש את כל הכישורים הנחוצים לו להישרדות. 1. מדוע נאסר על אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת, שהיה מסוגל להעניק להם את הידע שלו היו זקוקים כל כך? הגיוני יותר שהבורא היה צריך לצוות עליהם את ההפך: אכלו רק, או בעיקר מעץ הדעת! 2. מה הרוויח הבורא בזה שקילל את יציר כפיו?          

ידע בלי שליטה עצמית הוא דבר מסוכן. חיות יכולות לטרוף ולהזיק אבל אינן יכולות להחריב את העולם. בניגוד לכך, הייצור האנושי, ככל שהידע שלו גדול יותר, הוא מסוגל להיות מסוכן יותר.

            העולם הזה יתקיים רק 6000 שנה (5). אך בעוד שבגן עדן הבורא ביקש מאדם הראשון: "אל נא תחריב את עולמי!" (6) כיום, לקראת סוף קיום העולם, מגלה לנו הבורא את הידע הנחוץ להחרבתו. בדיוק 300 שנה לפני הסוף, כאשר נשאר רק 5% מהזמן עד לסוף קיום העולם, בשנת 5700 לבריאה - (1940 לספירתם), גילה הבורא ל"אדם" את הידע הנחוץ כדי להביא להרס וחורבן מושלם של העולם, על ידי פצצות גרעיניות.

            נבחר לכך מדען יהודי, פרופסור אברהם איינשטיין, אשר בצעירותו למד בספרי הקודש ומהם שאב את הרעיונות לפיתוח תורת היחסות, רעיונות שהיו עד אז מעל ומעבר לשכל האנושי. מדעני העולם שסירבו להאמין שמוח אנושי נורמאלי מסוגל להגיע ל"תגליות של איינשטיין", קבלו את הסכמתו לנתח ולחקור את מוחו אחרי מותו. ומכיוון שאחר מחקר אינטנסיבי של מדענים רבים, לא נמצא במוחו של איינשטיין כל שוני ממוח של אדם רגיל, ולא יתכן שאדם רגיל יגיע לתגליות של איינשטיין, הרי ברור לכל כי "התגליות של איינשטיין" לא היו אלא הברקות של בורא עולם, כדי לתת ל"אדם" את הידע הנדרש לייצור פצצות גרעיניות שבכוחן להביא לחורבן מוחלט של העולם על ידי האדם, בזמן שבורא העולם יחליט על כך, בקרבת הזמן או בדיוק 6000 שנה מבריאת העולם.

            כיום אנו נמצאים בשנת 5764 לבריאה, ונשארו רק עוד 236 שנה עד סוף קיום העולם, והדבר כבר נראה מוחשי לכל אדם, כי בפצצות הגרעיניות הכימיות והביולוגיות הקיימות, אפשר כבר כיום להחריב את העולם מספר פעמים. סכנה מצטברת לפצצות הגרעיניות, הוא כוח הזיכרון של המחשבים, שעל ידם ניתן לחבר ידע לידע, לצבור ולהעביר מידע ולשכלל את ידע כוח ההרס שביד האדם. ולכן התנאי הנדרש לידע הוא שליטה עצמית. אדם צריך להיות מסוגל לשבת על פצצה גרעינית אבל לשלוט ברוחו לא ללחוץ על ההדק. והדבר נעשה מוחשי ביותר בימינו, כאשר צצים קבוצות של טרוריסטים, שכל מטרתם הוא להחריב רק לשם חורבן, כל דבר שמייצג קידמה וידע.

   כדי לבחון את כוח השליטה העצמית של אדם וחוה, בין השאר, הם נצטוו לא לאכול מעץ הדעת, והפרי נאסר עליהם רק לשלש שעות לפני השקיעה ביום השישי, עד לכניסת השבת. לו היו שולטים בעצמם רק שלוש שעות, הבורא היה נותן להם את הפרי הנכסף, לברך ולקדש עליו את השבת, ולאכול ממנו ככל אוות נפשם (7).

   לפי זה, החטא של אדם וחוה לא היה שאכלו פרי אסור, אלא שאכלו אותו לפני הזמן המותר, מבלי לברך עליו לפני, את הקידוש הנדרש. מידה כנגד מידה, מצוות טהרת וקדושת המשפחה הן, בין השאר, תירגול בשליטה עצמית מוחלטת, גם בסתר הבית, במקום ובזמן שרק בורא עולם יכול לראות אותנו, ולא אף אחד אחר, וכן שליטה בלבוש צנוע, ותיקון החטא של אדם וחוה, במקום לחזור עליו.

            ולכן, "כלה בלא הברכה הנדרשת לפני החתונה אסורה לבעלה כנדה," מכיוון שנדה היא הקללה הראשונה והסמל של עשרת הקללות בהן נענשה חוה בגלל חוסר השליטה העצמית שלה, כשאכלה את הפרי שנאסר עליה רק זמנית, מבלי לחכות שלוש שעות קצרות, ומבלי לקדש ולברך כנדרש, לפני. ולכן, בסלנג של שפות רבות, המחזור נקרא "הקללה" או "קללת חוה" (8).

   הרווח מהקללות, בין השאר, לפעול כשסתומי ביטחון של העולם. הקללות  מעסיקות אותנו בבעיות קיומיות המונעות מאתנו את השקט הנפשי והזמן הנדרש לפיתוח הפוטנציאל של מוח האדם, ולשימוש מלא בידע שלנו, ועל ידי כך הם מגינים על עולמו של הבורא מחורבן מוקדם מפני חוסר השליטה העצמית שלנו.    

   השם מצווה עלינו להבדיל בין דם הרחם - "המקור", ודמים אחרים, כדי להזכיר לנו את החטא הקדמון, הקללות ותוצאותיהן, ומחויבותנו לכפר עליהן. חובתנו לזכור שהשם הוא מלך העולם, והראשון והחשוב מה"שלושה שותפים באדם: השם, האב והאם". הכרתנו בבורא כשותף מחייבת אותנו לשמור בקפידה על מצוות טהרת וקדושת המשפחה שציוונו. ולכן, אין ברשותנו להביא ילדים לעולם מבלי ברכתו ושיתופו הרוחני. זהו ההבדל בין דם הבא מתוך אבר ההולדה של האשה ובין כל דם אחר. במלים אחרות, לפני השתתפותנו בתהליך ההולדה, חובתנו להכיר ולשמור על החוקים של בעל "הזכויות שמורות" - בורא העולם.  

  לחוה ולכל אשה יהודיה נשואה, כצאצאה שלה, ניתנת הזדמנות שניה לתקן את החטא הקדמון על ידי תירגול של שליטה עצמית על ידי: א. המתנה של 5 ימים, עד הפסקה טוטאלית של הדימום, שהוא תוצאה מהחטא הקדמון. ב. ספירת שבעה ימים "נקיים" של הכנה רוחנית. ג. טבילה במים המטהרים והמקדשים של המקווה. שם האשה כורעת ומשתחווה בתפילה חרישית, בהכרת טובה וברכת תודה לבורא לפני שהריון ואמהות יכולים להתגשם. רק אז מותרים יחסי האישות להתחדש, כי הנאה מן העולם הזה בלי תשלומי תודה וברכה לבורא לפני, יש בה ובתוצאותיה - צאצאיה, "פגם רוחני" של "סחורה גזולה".

   שאלות נוספות: "אשה שילדה בן וטמאה 7 ימים, ו- 33 יום תשב בדם טהרה". ואם תלד בת, וטמאה 14 יום, ו- 66 יום תשב על דם טהרה". (היום כיוון שאין לנו מומחים היודעים להבחין בין סוגי דם, אנו מתייחסים לכל סוגי דם הרחם כדם לא טהור).  1. כיצד תהליך הלידה הופך את דם הרחם ל"דם טהור"? 2. מה סיבת ההבדל בין לידת זכר ללידת נקבה?

   אחרי השלמת ימי טהרתה היולדת מביאה לבית המקדש 2 קורבנות, האחד קורבן עולה והשני קורבן חטאת. קורבן העולה מובן, כביטוי להכרת טובה והבעת תודה לבורא שהציל את חייה  מסכנת  הלידה,  והענקתו  לה  את  מתנת

האמהות. אבל הקורבן השני, "קורבן חטאת"?! - "וכיפר עליה... וטהרה ממקור דמיה"! (ויקרא י"ב). מדוע?! 3. האם זה חטא להוליד ילדים?! מה המובן "מקור דמיה"? ומדוע היא זקוקה לכפרה?

   תשובת התלמוד: מרוב כאבים "בשעת הלידה האשה קופצת ונשבעת: לא אזדקק עוד לבעלי"! אם הנשים היו מקיימות את שבועתן, וכל אשה הייתה יולדת רק ילד אחד, אוכלסיית העולם הייתה מצטמקת לאפס, והאנושות הייתה נעלמת. רוב הנשים מפרות את שבועתן וחוזרות לבעליהן, ולמרות שהפרת שבועתן היא ברכה לעולם, בכל זאת היא חייבת להביא קורבן חטאת לכפר על הפרת השבועה.

   ואולי אפשר לומר: בניגוד לגבר שאינו יכול להימלט מ10- הקללות שבהן נענש אדם הראשון וצאצאיו הזכרים, בגלל החטא הקדמון, נשים יכולות להתחמק מהן. רוב הקללות של האשה קשורות בחיי המשפחה ותהליך הלידה. לאשה אין ציווי אלוקי להינשא וללדת ילדים, מכיוון שהשם אינו דורש מהאדם לסכן את חייו או אפילו לסבול ייסורים כדי לקיים מצוות. ולכן האשה יכולה להימנע מנישואין ולידה ולחסוך מעצמה את העונש והקללות שנענשו חוה ונשות העולם בגלל החטא הקדמון. היולדת קבלה על עצמה, מרצונה החופשי, את העול הכבד של המשכת האנושות על ידי נישואיה וניהול חיי משפחה לפי מצוות טהרת וקדושת המשפחה, כרצון הבורא. חבלי-לידה הוא אחד האחרונים מ10- הקללות שהתקללה חוה ונשות העולם, ובוודאי הכואב והמסוכן מכולם. ולכן, בקבלה עליה במסירות נפש את העול הכבד כדי להמשיך את קיום המין האנושי, ואת כאבי הלידה, היולדת סיימה בזאת לשלם את מחיר העונש שנקבע לנשות העולם עבור החטא הקדמון של חוה. החטא של חוה מתכפר על ידי צאצאיה. עכשיו, היולדת מוכנה להביא קורבן חטאת לכפר על "מקור דמיה" = על הדמים שמקורם בחטא הקדמון של חוה.          

   כדי לכבד את היולדת ולגמול לה על שסיכנה את חייה למען קיום המין האנושי, קבע הבורא שאותו דם ששופע מהרחם, אשר כרגיל הוא מטמא, במשך ימים מסוימים אחרי הלידה יהפך לדם טהור. האם דואגת לילדיה בכל שלב מחייהם. היולדת נקבה, מתחילה מיד לדאוג לעתיד בתה, לסבל הנשי שיעבור עליה, ועל תפקידה בתור אמא לעתיד לבא, וחלקה בקיום המין האנושי. ולכן, תגמול דמי הטהרה ליולדת בת מוכפל ל66- יום.

   הבעלים אף פעם אינם יכולים לגמול מספיק לנשותיהם על סיכון החיים והעול הכבד שהן נושאות כדי שהם יוכלו לקיים את מצוות פריה ורבייה, ולמלא את שאיפתם העזה לאבהות. ולכן חובתם להעריף על נשותיהם את מירב הברכות לפני הנישואין, ולקבל על עצמם את מירב ההתחייבויות לספק את כל צורכיהן לפני שהן מותרות כנשים. חיי משפחה מלאים מכשולים, שכדי להתגבר עליהם אנו זקוקים לכל הברכות האפשריות. ההשקעה הנדרשת לשמירת מצוות טהרת וקדושת המשפחה היא מזערית בהתחשב בהטבות הפיזיות והרפואיות, ובתגמולים הרוחניים והנפשיים, בעולם הזה ובעולם הבא, המגיעים לאשה, לבעלה ולילדיה, בגין שמירתן, ו"המתנה שהורים יכולים לתת לילדיהם רק פעם בחיים". שמירת מצוות אלו הופכת את האשה ל"כלה עם ברכה": ברכה בשבילה, וברכה בשביל בעלה, וההבדל הגדול ניכר בברכה השורה במשפחה, ובקדושה ובטהרה שמתברכים ילדיה, אשר יבטיחו את המשכיותו של עם ישראל לדורי דורות, כהוכחת רבי עקיבא במסכת כלה.

   ולכן אנו משבחים את הבורא שרוממנו וקדשנו, ונתן לנו חוקים ומשפטים ישרים, המפרטים עם מי מותר ועם מי אסור לנו לחיות חיי אישות, ובאיזה תנאים: "ברוך אתה ד', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו, וצוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו, על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה', מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין".

בנין משפחתך עם [או בלי] ברכה?  בנו משפחתכם בקדושה ובטהרה!

 

הישרדות / מקוה=תקוה / הפצת מצוות המקוה ליהדות העולם

רחוב רמב"ם 5/12, אלעד 40800

USA: 1360 – 44 St., Brooklyn, NY 11219. mikva-tikva-hope.org

© כל הזכויות שמורות, עמנואל ראב"ד, הדפסה ראשונה א' אייר, ל"ג בעומר במירון, תשס"א. (11.5.01), הדפסה ב' ל"ג בעומר, מירון, כ"ד סיוון תשס"ב.  הדפסה ג': י' שבט תשס"ד – (2.2.004). כ"ו ניסן תשס"ח

נא להעתיק ולהפיץ, לזיכוי הרבים.

מראה מקומות: 1. נחלת יעקב. 2. תשובות מספר לשאלות אלו נמצאות בספרי: "בלי מקוה, אין תקוה, מדוע?" ע' 76-84, נמצא בספריות הציבוריות בישראל. 3. ברכות ו:,ל"ה. 4. עירובין ק., אבות דרבי נתן א', פר' רבי אליעזר י"ד. 5. ראש השנה ל"א. 6. קהלת רבה ז:כ"ח. 7. האר"י ז"ל. 8. ראה במילון אנגלי את המילה: “Curse”.  9. בראשית מט:ג, רש"י כח:ט, סנהדרין יט, שבת יג. 10. בראשית 17, 18, 21. 11. ויקרא י"ב.