אחד המועדים היותר מיוחדים בלוח השנה העברי, שרבים כלל לא מודעים לקיומו, הוא "פסח שני" (או בשמו הנוסף "פסח קטן") אשר מצויין מידי שנה בי"ד באייר (יום א' הקרוב). מקורו של חג-למחצה זה מרתק למדי ויכול ללמד אותנו היום רבות. ביום השנה הראשון ליציאת מצרים, בעוד בני ישראל היו עסוקים בהכנות לחגיגת ליל הסדר הראשון והקרבן 'קורבן הפסח', ניגשה אל משה קבוצה קטנה של יהודים שהיו טמאים (טומאת מת), ולכן נאסר עליהם להשתתף בזבח או לאכול ממנו. אותם אנשים ביקשו ממשה למצוא פתרון למצבם: "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה'?" (ספר במדבר פרק ט'). "מדוע שנהיה מקופחים?" הם הכריזו. "גם אנחנו רוצים לחוות את החירות הרוחנית שמעניק טקס זה!". משה הסכים להביא את תלונתם בפני הקב"ה, ולתדהמת כולם, משאלתם התקבלה וגרמה לאלוקים להוסיף מצווה לתורה. הוא הורה שמשנה זו ואילך כל מי שלא מסוגל לזבוח את זבח הפסח בזמן הנכון בי"ד בניסן בשל טומאה או בשל מרחק פיזי מבית המקדש, יקריב את זבח הפסח בדיוק חודש אחד לאחר מכן, בי"ד באייר. מצווה זו לא נהוגה בימינו (לצערנו עדיין אין לנו מקדש...), אם כי גם כיום נוהגים שלא לומר תחנון בי"ד באייר, אין מספידים בו ויש הנוהגים לאכול בו מצות - בדיוק כמו בפסח.

כזכור, החגים היהודיים לא נועדו רק כדי שנזכור מאורעות היסטוריים, אלא הם מהווים חזרה ממשית על אותם אירועים במישור הרוחני והזדמנות לקלוט את האור המיוחד של אותו מועד. במילים אחרות, כל חג וכל מועד הוא תחנת דלק רוחנית, אשר ניתן לשאוב ממנו כוח ומוסר השכל מסוימים. מאחר ואין שני חגים זהים כל חג מהווה אנרגיה רוחנית ייחודית ושונה מזו של יתר החגים. אם מחג פסח לקחנו, כאמור, את הכוח לצאת לחרות בנפש, הרי מ'פסח שני' נוכל לקחת את הכוח להתחזק בהבנה שאף פעם לא מאוחר לתקן, שתמיד יש לנו צ'אנס ללמוד עוד משהו ולהתקרב אל הבורא ואל עצמנו ושבכוח הרצון שלנו ממש לשנות את המציאות.

 

מצוות 'פסח שני' מיוחדת ונדירה, שכן לא קיימת אף מצווה אחרת אשר מאפשרת לאדם שפספס את זמנה לקיימה במועד מאוחר יותר, או בשפתינו – "לקבל מועד ב'". אדם שלא הצליח לשבת בסוכה לא יוכל לעשות זאת חודש מאוחר יותר, וכך גם מי שלא הספיק לתקוע בשופר או לצום ביום כיפור. כלל ידוע הוא כי "אנוס רחמנא פטריה" (מסכת נדרים כז'), כלומר מי שנאנס ולא עשה מצווה הרי הוא פטור. אם כן מדוע היה חשוב לאותה קבוצה קטנה של אנשים להתעקש ולקיים את המצווה למרות שעל פי דין הם פטורים?

לעניות דעתי, התשובה לשאלה הזו הופכת את המועד הזה לכל כך מיוחד. עם היד על הלב – עד כמה אנחנו מזנקים משמחה אל כל מצווה שאנחנו מחויבים לעשותה ובאיזה חיוניות אנחנו ניגשים לקיים כל הלכה והנחייה שקיבלנו? מתוך הנחה שכל קוראי מאמר זה צדיקים – אדבר רק בשם עצמי: לצערי לא תמיד אני נוהג כך... היופי עם מצוות 'פסח שני', אם כך, הוא בעובדה שמקורו בהשתוקקות אמיתית וכנה של אותם יהודים לקיים את החיוב מתוך הבנה פנימית ועמוקה כמה טוב לחסות בצילו של הקב"ה.

 

מצווה זו אמנם מן התורה, אולם היא נובעת מתוך הצרכים המתפתחים והמשתנים של בני האדם, ועל כן ניתן לומר שיש כאן מעין מעבר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. גם לתורה שבעל פה יש תוקף הלכתי מלא ("לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין ושמאל"), אולם היא מבוססת על חידושי בני אדם. הלקח החשוב עבורנו מההבנה הזו הוא לזכור שהתורה נותנת לנו מקום אישי להתבטא ולפתח את המציאות. סיפורם של אותם טמאים, שגם כן רצו לחגוג את חג הפסח ונבצר מהם (כמו גם סיפורן של בנות צלופחד, עליו נקרא בפרשת 'פנחס' ושגם כן איתגר את משה לפנות אל הקב"ה בבקשה למציאת פתרון לבעיה שצצה במציאות), הוא דוגמא מצוינת לכך שהתורה אינה מערכת חוקים נוקשה וקרה, אלא יש בה מקום לביטוי אישי. כמובן שלעקרון זה חייבים להיות סייגים ברורים, ובשם ה"קידמה" אסור לנו לקבל כל רעיון חדשני ורפורמה שמוצעת, ובכל זאת תורתנו "תורת חיים", וכשמה כן היא – היא קשובה לחיים.

לקח חשוב נוסף מהסיפור הוא שאם אנחנו מאמינים במשהו, או לחלופין חושבים שדבר מה אינו נכון, זו טעות לוותר על דעתנו ובהחלט מותר וחשוב שנאבק על האמת שלנו (כמובן בצורה נכונה ובדרך ארץ). רבים מאתנו מוותרים מראש על העקרונות שלהם מהפחד של "מה יגידו" הסובבים אותם. אם לאדם יש ערכים ואמת פנימית הוא צריך למצוא דרך להוציא אותם לאור. תורת החסידות טוענת שכל אדם הוא יצור חד פעמי שלא היה וגם לא יהיה בדיוק כמוהו, והתפקיד שלנו פה בעולם הוא להביא לידי ביטוי את הכוחות המיוחדים שהבורא טמן בכל אחד מאתנו. נכתב במקורות שונים שדבר זה גורם נחת רוח גדולה בשמיים. אם כולנו נהייה חלילה אותו הדבר, נחשוב את אותן מחשבות, נרגיש את אותן רגשות ונרצה את אותם רצונות, הייחודיות של כל אחד תלך לאיבוד. מהבחינה הזו ניתן לפסוק ולומר שחובה עלינו להיות מאוחדים, אך בשום אופן לא אחידים.

 

מעבר לכל אלה, מאחורי הרעיון של 'פסח שני' עומד עקרון רוחני עצום שיכול לנחם ולסייע לכל אחד מאתנו גם היום – אף פעם לא מאוחר לתקן את מעשינו ולבחור בטוב! בעבור אותם טמאים במדבר (הטומאה אינה רק פיזית, אלא גם רוחנית...) ובעבור אותם רחוקים מהמקדש (גם המרחק אינו רק פיזי אלא נפשי...) המצווה החדשה שהוסיף הקב"ה בעקבות פנייתם ממש הפיחה בהם רוח חיים חדשה ותקווה שגם להם יש סיכוי להצליח להתחדש, להתקדש ולהשתנות לטובה.

בהקשר הזה ידוע הסיפור החסידי על רבי ישראל סלנטר, שהיה מגדולי ישראל, ושהתהלך באחד הימים בשעת לילה מאוחרת בעיר וילנה המושלגת ונעליו קרועות. לפתע הבחין באור קטן ומהבהב מתוך חנותו של הסנדלר. הוא נכנס לחנות ושאל האם יוכל לתקן את נעליו. הסנדלר ענה לו ש"כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן". רבי ישראל נרעד מהתשובה עד עמקי נשמתו וראה בדבריו של הסנדלר רעיון עמוק ונפלא! הנר מסמל את הנשמה ("נר השם נשמת אדם"), ולכן כל עוד אנו חיים אף פעם לא מאוחר מידי לתקן את מעשינו, לבקש סליחה ממי שצריך, להתחייב להשתפר, להתחיל מחדש ולמעשה לבחור איך יראו חיינו מעתה ואילך.

הדוגמא הטובה ביותר שעולה בראשי לרעיון זה הוא כמובן סיפור חייו של גדול התנאים – רבי עקיבא. עד גיל ארבעים, כידוע, היה רבי עקיבא רחוק מתורה והסתייגותו מתלמידי חכמים (רבנים) הייתה כה גדולה עד שאמר: "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור" (מסכת פסחים מ"ט). כששאלו אותו מדוע רוצה לנשוך כחמור ולא ככלב ענה שנשיכת חמור לא רק פוצעת אלא גם שוברת את העצמות. למרות הגישה הזו, הוא התחיל בגיל יחסית מבוגר (בעידודה של רחל אשתו) את דרכו הרוחנית והתורנית עד שכעבור מספר שנים של תשובה, חרטה ולימוד במסירות נפש הפך אותו בור ועם הארץ לאחד מגדולי ישראל בכל הזמנים. כל עוד הנר דולק ניתן עוד לתקן...

 

היהדות טוענת כי לכל מעשה ועבירה יש תשובה. אסור לעולם להתייאש ולומר שאין לנו תקנה או יכולת וזכות לתקן דרכינו. זו טעות לומר לעצמינו ש"במילא עשינו כבר כל כך הרבה רע אז מה זה משנה אם נמשיך בעשייה השלילית?" משמעות המשפט "לב שבור הוא לב שלם" היא שדווקא מי שמרגיש צער על מעשיו הרעים הוא זה שזוכה לתחושת השלמות וההשלמה. מתוך הצער והחרטה צומח כוח חדש ועוצמתי של התחדשות. משום כל, אין טעם לבכות על חלב שנשפך, משום שלקב"ה יש אספקה אינסופית של חלב שניתן לשאוב ממנה בכל זמן שהוא, כמובן כל עוד אנו חווים צמא אמיתי וכנה ומבטאים את תחושתנו זו בפניו.

"אין שום ייאוש בעולם", ולכן אם רק נתעקש ונשתוקק ימצא בעבורנו השביל בדרך למעלה. הקב"ה "בוחן כליות ולב". הוא מסתכל על מה שקורה בתוכנו עמוק עמוק בפנים ואת הלב הוא רוצה. הלב זה העיקר. גם אם בחוץ עדיין לא רואים כלום, גם אם נדמה לנו ולעולם שאנחנו רחוקים וחסרי תקנה, הוא יודע את האמת. הוא יודע שאנחנו בעצם כולנו מתוקים מדבש!

דלתות התשובה לעולם אינן סגורות. גם הרשע הגדול ביותר יכול לשוב אל בוראו ולקבל מחילה שלמה, אפילו רגע אחד לפני הסוף, כפי שהסיפור הבא, שהתפרסם בספרו הנפלא של עודד מזרחי 'עין רואה', מדגיש:

 

הרב יהודה יוספי מקיים שיעור קבוע בפרשת השבוע מדי יום חמישי, שיעור הנערך בבית הכנסת של קהילת עולי משהד הפרסית, מאחורי בית הכנסת הגדול בבני ברק.

אורן, אחד המשתתפים הקבועים בשיעור, ניסה לשכנע את אייל, אחד מחבריו שאינם שומרי מצוות, שיגיע לשיעור. הוא הבטיח שמדובר בשיעור רציני ומעמיק, ולא באיזו הטפה דתית עיוורת. בסופו של דבר התרצה אייל והסכים להגיע.

תחילה עסק השיעור בפרשת השבוע. הרב דיבר על המדרש מהגמרא המספר כי פרעה לכד את משה לאחר שהרג את המצרי ורצה להוציאו להורג. אז נעשה למשה נס וכאשר הונפה החרב על צווארו הוא הפך לשיש, וכך לבסוף הצליח משה להימלט מארמון פרעה. הרב יוספי סיים בהתלהבות עצומה את מסקנת המדרש: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!".

אייל שמע את המדרש ואת מסקנתו והחל לגחך בקול רם: "האם באתי לכאן כדי לשמוע סיפורי אגדות על צוואר שהפך לשיש?! מה הקשקוש הזה על חרב חדה?! האם זה מה שיש לדתיים למכור?!".

הוא יצא בעזות מופגנת, ואפילו הרב הבחין בכך. אורן הצטער על כך שהשיעור נפתח במדרש כה מופלא, שגרם לאייל לברוח מהשיעור בטרם ישמיע הרב דברי הסבר והתחזקות.

השיעור השבועי המשיך להתנהל כסדרו. לאחר שנתיים הבחין הרב יוספי בסיום השיעור בבחור חמד עם זקנקן. הצעיר ניגש לרב ושאל במבוכה: "האם הרב זוכר אותי?" הרב ניסה להיזכר.

"לא כל כך למען האמת...".

"אני אייל, הבחור שצחק בשיעור שלך לפני שנתיים".

"אה, כן... מה עבר עליך מאז? איפה התגלגלת?".

ואז סיפר לו אייל שהוא נסע למזרח הרחוק ולאחר תקופת מה הגיע ליפן ונכנס לעסקים מפוקפקים עם המאפיה היפנית, היאקוזה.

בשלב מסוים הערים על ראשי היאקוזה והם חשפו את תרמיתו. מיד ערכו לו בית דין שדה ופסקו שיש להוציאו להורג בחרב סמוראים.

כמובן שלא ניתן לתאר במילים את החרדה שהייתה מנת חלקו ממתן פסק הדין ועד למועד ביצועו. ביום המיועד השכיבו את אייל על השולחן המיוחד להוצאה להורג. גופו היה כפות וראשו היה עקוד ומוכן לכריתה באבחת חרב אחת. לפתע נזכר בשיעור התורה שבו השתתף לפני שנתיים ובדבריו של הרב:

"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים!".

אייל, שעמד שניה אחת לפני מותו מחרב יפנית חדה, גלגל את עיניו למרום וזעק:

"ריבונו של עולם. בוא נראה אותך מוציא אותי מפה! נראה אם יש אמת בדברים שלך...".

היפני נעץ בו את עיניו הצרות והניף את החרב... אייל עצם את עיניו...

זהו זה, הגיע הסוף - - -

לפתע שמע קול נשי דק בוקע מפאתי החדר. הוא פקח את עיניו המבועתות והבחין באשה יפנית, שנכנסה לחדר והחלה לצעוק:

"מה קרה לכם, מה פתאום אתם מוציאים אותו להורג?! הרי הבחור הישראלי הזה הציל את חיי ואת חיי ילדיי!".

לאחר כמה רגעים התברר שזו אשתו של ראש היאקוזה, שבפקודתו נערכה ההוצאה להורג. הבעל ניסה לברר על מה אשתו שחה, והיא הזכירה לו שלפני חמש שנים התרחשה רעידת אדמה גדולה בעירם, והישראלי הזה הציל בחירוף נפש את חייה וחיי ילדיה. אייל הביט בה בזווית עינו, כשראשו עדיין עקוד ולא האמין למשמע אזניו.

ראש המאפיה התייעץ עם אנשיו והוחלט שלפי חוקי היאקוזה יש להכיר טובה למי שהציל אחד מאנשיהם ולחלץ את נפשו בתמורה.

לאחר שניצל בדרך כה בלתי צפויה, ניסה אייל להבין איך הגיעה האישה הזאת ברגע האחרון, ועל איזו רעידת אדמה היא שחה, הרי היא מדברת על הצלה שהתרחשה לפני חמש שנים ואילו הוא נמצא במזרח הרחוק פחות משנתיים...

הוא סיפר על המקרה לידיד שניסה לתרץ זאת בכך שכפי הנראה ישראלי אחר הציל את אשת ראש המאפיה וילדיה, אבל בעיני היפנים כל הישראלים נראים אותו דבר...

הרב יוספי התפעם מהסיפור, ואייל סיים את דבריו באומרו: "איך שלא יהיה, חיי ניתנו לי במתנה בזכות המדרש המופלא על החרב החדה. לאחר המקרה החלטתי לחזור מיד לישראל, ולאחר שהגעתי, הדרך חזרה לשיעור השבועי שלך הייתה קצרה".

 

בעזרת השם שנאמין בכוחנו לתקן ולפעול טוב בעולם.

שבת שלום, ניר אביעד j