בליל הסדר חובה לאכול מצה ומרור ולשתות ארבע כוסות, גברים ונשים כאחד. לחובה זו יש כמות מינימאלית, וקיימות שיטות שונות בין הפוסקים שיסודן בדעות הראשונים מה היחס בין "כזית" ל"כביצה", והֶמשכן בשאלה אם הביצים של היום קטנו [צל"ח] ובהתאם לכך קביעת השיעור במידות זמננו [גר"ח נאה וחזון-איש]. ובעוד שאדם בריא נוטה להחמיר כדי לצאת ידי כולם, לפחות בכזית המצה הראשון שהוא "דאורייתא", הרי שהחולים המתקשים בכך אינם צריכים לאכול יותר מהשיעור הנדרש לרוב הדעות. נסכם בתמצית את השיעורים  המינימאליים לכל דבר. נדגיש כי איננו מדברים על בריאים אשר מקפידים על תזונה דיאטטית. הללו יגבילו עצמם ב"שולחן עורך" ולא באכילות המצווה.

מוציא-מצה: כשני-שליש מצת מכונה [18-20 גרם]. בכך יוצאים ידי חובת כזית דאורייתא כמעט לכל הדעות, ולרובם גם ידי חובת ה"כזית" של המוציא. ואם קשה -מעט יותר מחצי מצת מכונה, או אפילו שליש אם זו היכולת, אבל בפחות מזה אין יוצאים ידי חובה ואין לברך "על אכילת מצה". המתקשים בלעיסה יוכלו לפורר את המצה [ומותר לעשות זאת בשבת] ואם צריך יוכלו להרטיבה במים ללא השריה [הוראת הגרשז"א למתקשים ללעוס מצה יבשה -הליכות שלמה,ט',פ'] כי מים אינם מבטלים הטעם כל עוד לא התרחש תהליך של בישול.

כזית של כורך ושל האפיקומן: שליש מצת מכונה [שאינם אלא מדרבנן]

מרור:  17-18 גרם, עלה בינוני של חסה.

ארבע כוסות: הכוס צריכה להכיל רביעית ולכן "כוסית" פסולה. אולם אין הכרח לשתות את כל התכולה, וחולים המתקשים או שאסור להם לשתות כמויות, יסתפקו בכ- 45 סמ"ק כדי לצאת ידי חובה, היינו כרבע כוס ביתית סטנדרטית.

ויהי רצון שנזכה להתייחס בקרוב גם לשיעור אכילת הפסח!