"לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'” (ויקרא יט,יח). '"לא תקם" – עד היכן הוא כוחה של נקימה? אמר לו: "השאילני מגלך”, ולא השאילו. למחר אמר לו: "השאילני קרדומך". אמר לו: "איני משאילך כשם שלא השאלת לי מגלך", לכך נאמר "לא תקם". "לא תטר" – עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו: "השאילני קרדומך", ולא השאילו. למחר אמר לו: "השאילני מגלך". אמר לו: "הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך", לכך נאמר "לא תטר"' (ספרא). ראה דברי מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'הקדושה והטהרה' (פרשת "קדושים”, '"לא תקם ולא תטר" הכיצד?') הסבר ארוך ומפורט בעניין של לא תקם ולא תטר. (בין השאר מובא שם ש)יש שלושה הסברים כיצד להתגבר על הרצון לנקום ולנטור: א. שיטת הרמב"ם היא שכשהאדם יבין שהעוה”ז הוא פעוט ערך, אז יבין שלא כדאי לנקום בגללו: 'הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תקום", ואע"פ שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאד. אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי, ואינן כדי לנקום עליהם' וכו' (הלכות דעות ז,ז). ב. שיטת החינוך היא שכשאדם מבין שהכל מה' אז אין מה להאשים את חברו: 'משרשי המצוה. שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו, כי הוא אינו סבת רעתו, כי העון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב טז יא): "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'”. תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא' (החינוך מצוה רמא). ג. שיטת היר' היא שכשאדם מבין שכל בנ"י אחד, ממילא לא יבוא להרע לחברו כמו שלא ירע לעצמו (כמו שאם חתך בשר עם סכין, ובטעות עשה לעצמו חתך בידו השניה, היא לא תחזור ותחתוך את היד הראשונה): 'כתיב "לא תקום ולא תטור את בני עמך" היך עבידא? הוה מקטע קופד, ומחת סכינא לידוי, תחזור ותמחי לידיה?!' (יר' נדרים ט,ד). אמנם אלו שלוש שיטות שכל אחד מביא כשיטתו, אולם נראה שביר' יש בעומק רמזים גם על שתי השיטות האחרות. הדוגמה שמביא היר' היא מאדם שחותך בשר ופוגע בעצמו, לכאורה אין זה דומה למקרה שאדם אחד פוגע בחברו, כיון שהיד מחוברת ליד השניה ע"י האדם שהוא אחד, שלא כאדם שני שפוגע בך שהוא אחר? אלא שהיר' עונה על זה בכך שמה שחשוב זה הצד הרוחני, שבו כל בנ"י הם אחד, ממילא אע"פ ששניכם אנשים שונים בעצם אתם אחד מהצד הרוחני שהוא החשוב באמת. זה יסוד לדברי הרמב"ם שהרוחני הוא החשוב ואילו הצד הגשמי הוא טפל ואין להתחשב בו (וזה במשל שהיד חותכת בשר, שזה להבדיל מהיד שהיא בשר של חי, כרמז שהרוחניות היא העיקר, שלכן בשל חיותו מרגיש כאב, שלא כבשר שחותך שלא מרגיש כלום כי הוא גשמי בלי חיות רוחנית). בדוגמה של היר' היד חתכה בטעות את היד השניה, שלא כמו כשאדם אחר פגע בך שזה בכוונה? אלא התשובה היא שבמשל באמת היד לא בכוונה חתכה את השניה, אלא בטעות (וגם אם חתך בכוונה, זה לא הכוונה של היד אלא של האדם, שזה מהחלטה מראשו), שכך גם כשהאחר פוגע בך זה כביכול שלא פוגע בך בכוונה, שאין הפגיעה בך תלויה ברצונו, שזהו יסוד לדברי החינוך שלא האחר פגע בך אלא ה' פגע בך בשל חטאיך. (ואף היד חתכה כי האדם רצה לחתוך את הבשר, שהאדם הוא זה שגרם לפעולת היד, שזה רמז שה' הוא זה שפעל כאן וגרם לפציעתך. וזה בחיתוך בשר, כרמז שהיד עם חיות שלא כבשר שחותך, שכך הפגיעה באה בהקשר לבשר מת, כביכול כרמז שבשל חטאיך פגמת בקדושה שהיא מקור החיות שלך ושל העולם, ולכן נענשת ונפגעת). אולי אפשר שכלל הפס' רומז לשלושת היסודות האלו: “לא תקם" זה שלא נותן לחברו חפץ בשל מה שעשה לו, שהגילוי הוא במציאות הגשמית, שלא נותן = מחסר מחברו את הגשמי, כרמז לשיטת הרמב"ם שיש לפעול ע"פ ההפנמה על חוסר חשיבותו של הגשמי (“תקם" גימטריה 'רשם', שהגשמי עושה רושם של דבר חשוב, אבל הוא לא באמת כך). “לא תטר" זה שנותן לחברו ומזכיר שלא נתן לו, שזה כרמז לשיטת החינוך שהגילוי הוא שיש מי שעושה ומי שלא עושה (שהוא משאיל שלא כמו השני שלא השאיל לו), שזהו שה' הוא שעשה כך ולא חברך (ואף הנותן הוא עושה פעולה – שנותן לחברו, כרמז שחברך שפגע בך זה מהפעולה שלך – שחטאת) ["תטר” בא”ת ב”ש 'אנג' גימטריה 'דן', שה' דנך לזה בשל חטאיך]. “את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'” רומז לדברי היר', שכל בנ"י ("בני עמך") הם כמו אחד – "ואהבת לרעך כמוך”, שזה בשל הצד הרוחני שבנו, שמקורו בנשמה שלנו שמקורה בה' (“אני ה'”).