'(ישעיהו ט, ו) "למרבה המשרה ולשלום אין קץ" וגו'. א"ר תנחום: דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח וזה סתום? ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם' וכו' (סנהדרין צד,א). הגמ' מביאה שחזקיהו היה ראוי להיות משיח, אלא שלא אמר שירה. אולם הגמ' לא ממשיכה ושואלת את השאלה הפשוטה, מדוע חזקיהו לא אמר שירה? הרי הוא היה מלך צדיק שהעמיד בכל הארץ תורה (כמו שמובא בעמ' אח"כ), אז כיצד שגה בדבר פשוט שכזה? אלא שאולי זהו שבאה הגמ' ללמדנו, שלחזקיהו ודאי שהיתה סיבה שלא לומר שירה, זה די ברור (אולי כיון שחשב שהוא עצמו לא עשה כלום אז לא ראוי לומר שירה, או שביקש מראש שה' יעזרו אע"פ שאין לו כח להתפלל ולומר שירה: ' … עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג, ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני עושה, שנאמר "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" וגו' (מלכים ב' יט לה)' [איכ”ר פתיחתא ל], אז חשב שה' הסכים שאין לו צורך לומר שירה גם אח"כ), אלא שזהו טעות, שכיון שה' עשה לך נס ודאי שעליך להודות, זה ברור לכל אדם בר דעת, ולכן אם בפלפול כזה או אחר לא אמרת שירה, זהו טעות גמורה בידך!. דבר זה חוזר ומתגלה לעינינו בדורותינו, שיש רבנים וציבורים שלא אומרים שירה ותודה לקב"ה על הניסים שעשה לנו בקום המדינה ובמלחמת השחרור, כמו אצל חזקיהו שהיה זה זמן שמתגלה בו קשר לגאולה (אלא שהתבטל) כך גם בימנו זהו אתחלתא דגאולה, ואנו עיוורים ועושים פלפולים כדי שלא לומר שירה, כשהלב היה צריך להתפרץ ולהודות לה', כמו ש(כל ילד מבין, וכן )התורה באמיתיותה וישרותה דורשת מאיתנו. נראה שכך גם היה בדומה כשהתחלנו לשוב לארץ, שרבים לא רצו לבא ולהקימה, אמר הקב"ה אם אתם חוזרים על מעשה חזקיהו שלא עשה מעשה וכך ריחק את הגאולה, אז אני אביא את הגאולה דרך כאלו שאינם שומרי תורה, אבל בכ"ז יפעלו לקרוב הגאולה, וישמחו ויחגגו את מעשי (והדתיים כבר יבררו ויחברו להם שזה מאת ה'). ממש כאילו ההיסטוריה חוזרת, מי שבא וטוען שהוא הוא נושאי התורה, כעין חזקיהו שהגביר את התורה בכל הארץ, בפועל מתעלם מיד ה', אע"פ שהיה צריך לראות זאת כעוסק בתורה המגלה את ה' בעולם. המשיח הוא מבית דוד, תחילת גילוי דוד הוא במגילת רות (שמסתיימת בהולדת דוד), ותחילת הקשר לשושלת שמתחיל בבועז ורות, היה כשרות ונעמי הגיעו "בתחלת קציר שערים" (רות א,כב) [לכן קוראים את מגילת רות בשבועות, בשל כתוב זה ובשל מיתת דוד בשבועות], כך שיש רמז שבזמן זה של ספירת העומר יש קשר להופעת ניצוץ הגאולה, וכך התגלה בדורנו שנעשו דברים גדולים בתהליך הגאולה, ונקבעו עליהם זמנים טובים – יום העצמאות ויום ירושלים. מסעי הצלב שרצחו יהודים רבים היה רובם בזמן ספירת העומר, ומקובלנו שכשיש זמן מסוגל לגאולה ולא בא הגואל, אז זה נהפך לזמן אסון. ובכ"א כשיש צרות זה צועק את דברי התורה: “ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש" (דברים כה,סה), כמו שאמרו חז"ל שזה קשור לחזרה לארץ: '"וישלח את היונה" וגו'. "ולא מצאה היונה מנוח" וגו'. יהודה בר נחמן בשם ר"ש: אמר אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת. ודכוותה (איכה א, ג): "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח", אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים. ודכוותה (דברים כח, סה): "ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח" וגו', הא אלו מצאה מנוח לא היו חוזרים' (ב”ר לג,ו). הרי שיש באסונות בחו"ל כעין משום קריאה של ה' שיתחזקו וישובו לארץ, והשיבה מביאה לגאולה: 'ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ינחץ העניין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" – רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה, כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה' (הכוזרי ה,כז). כך שגם מצד זה יש רמז משמים כקריאה של ה' שיש לעזוב את חו"ל ולעלות לארץ ולנחול בה וליישבה, ולהביא בכך את הגאולה, שיש לה גילוי מיוחד בזמן זה של ספירת העומר (כמתגלה בדורותינו). נראה שלכן אחת הסיבות שלא עושים מלאכה בלילות ספירת העומר (דבר שאנו לא נוהגים בפועל כיום), זה בשל דרשה (ראה ב'מועדי ישראל' 'ספירת העומר באספקלריית הדורות', למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), כמובא בטור: ' … ונהגו הנשים שלא לעשות מלאכה משתשקע החמה. ועוד, שאנו סופרים העומר אחר שקיעת החמה, וכתיב: "שבע שבתות תמימות תהיינה", מלשון שבות, ולשון שמיטה שבע שבתות, וכתיב: "וספרת לך שבע שבתות שנים", וכתיב: "שבעה שבועות תספר לך" – מכאן שהספירה בבית דין, מה שנת השמיטה אסור במלאכה אף זמן ספירת העומר, דהיינו לאחר שקיעת החמה, אסור במלאכה' (טור או"ח תצג), ומקורו מהגאונים. הרי שלמדו על ספירת העומר שזה כעין שבת ושמיטה, כך שנראה שיש בזה רמז על סגולת הזמן לגילוי גאולה, שהזמן שלעתיד לבא (שהוא המשך זמן התחלת גאולתנו שעכשיו מתחיל, והוא הבסיס לשם) הוא כשבת: 'בשבת היו אומרים (שם צב) "מזמור שיר ליום השבת”, מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים' (משנה תמיד ז,ד), ולכן זה גם קשור לשמיטה, כרמז ליישובנו את הארץ (שמגדלים ופועלים בקרקע, שעל זה דיני השמיטה, מה מותר ומה אסור בזה). אשרינו שאנו זוכים להיות חלק מהמשתתפים בתהליך הגאולה, ואף רואים זאת בעינים נכונות ומודים על כך בחגיגת יום העצמאות וההלל בו, כגילוי דברי הנביא: “קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" (ישעיהו נב,ח), שאנו נושאים קול רינה בשל היות עיננו פקוחה ורואה עין בעין – כראית האמת, כמבט עיני ה', ששב לציון, שחוזר מהגלות יחד אתנו. אנו מודים ומשבחים את ה' על כל הטוב שעשה לנו, ורואים איך בנ"י עולים עוד ועוד בקדושה (שיש כיום חזרה בתשובה אדירה. שזה דבר שלא היה בגלות, אלא היה רק ההיפך ה' ישמור, דבר שהשתנה בעקבות הגעתנו לארץ והשתלמותנו בה), וכך ימשך עד השלימות, כדברי המאירי: 'נראה לי שזה המזמור נאמר בנבואה על הגאולה מזה הגלות הארוך שאנחנו בו בצרות גדולות … וכשיגאלם הא'ל, יינצלו מכל זה ויודו לה' ויפרסמו נפלאותיו לבני אדם, וישובו לארצם החריבה, ויכוננו בה ערי מושב, ויצליחו בה בכל מיני הצלחות. ומלאה הארץ דעה כאשר ישלימו עצמם בכל מיני שלימות, כאומרו בסיום דבריו: “וכל עולה קפצה פיה"' וכו' (המאירי תהלים קז). אשרינו שזיכנו ללכת באור רבותינו הגדולים והאדירים שרואים עין בעין את רצון ה'.