"וראהו הכהן ביום השביעי והנה הנגע עמד בעיניו לא פשה הנגע בעור והסגירו הכהן שבעת ימים שנית" (ויקרא יג,ה). '[א] "בשביעי" – יכול בין ביום בין בלילה? ת״ל "ביום" ולא בלילה. [ב] יכול כל מראה היום יהיו כשרים? ת״ל "לכל מראה עיני הכהן", ומה כהן פרט לשחשך מאור עיניו אף היום פרט לשחשך מאור היום. [ג] מיכן אמרו: אין רואין את הנגעים בשחרית ובין הערבים, ולא בתוך הבית, ולא בצהרים, מפני שעזה נראית כהה' (ספרא). הספרא מביא את הלימוד מהפס' ומסביר מה הטעם שהתורה ציוותה כך. או שהלימוד הוא על שחרית ובין הערבים שהוא שחשך מאור היום, ומזה למדו שיש עניין שאפשר לטעות בראיה, ולכן הוסיפו ע"פ זה גם בתוך הבית ובצהרים. למדו בלימוד של היקש בין מאור עיני הכהן למראה היום (אמנם הפס' “לכל מראה עיני הכהן" הוא בהמשך – פס' יב, אלא שלמדו שכאן נאמר "וראהו הכהן", ולכן מתחבר למה שנאמר בהמשך "לכל מראה עיני הכהן", שיש עניין שלא יחשך מאור עיניו, וכך כאן "וראהו הכהן" מתפרש ראיה שלמה, וממילא "וראהו הכהן ביום" מקיש ללמד שכמו שצריך שתהיה ראיה שלמה מצד עיני הכהן – כך גם צריך שתהיה ראיה שלמה מצד היום), ומזה למדו בסברה שיראה טוב כדי שלא יטעה. אולם נראה שהבינו זאת גם כפשט “וראהו הכהן ביום”, שכדי שהראיה תהיה ראיה טובה שאין בה טעויות ("וראהו" כראוי), זה אפשרי רק ע”פ הזמנים של היום ("ביום”), והביאו ראיה שיש צורך בראיה טובה מהנאמר “לכל מראה עיני הכהן”, שלכן גם כאן יש להבין כך, שלא ייעשה בצורה שבשל אור היום יטעה בראיתו. הטעם הוא הלכתי ברור (שלא יטעה), אולם אולי יש בזה גם כעין רמז. בגמ' מובא על הנגעים: 'א"ר יוחנן: נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה. ונגעים לא? והתניא: כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו, אינן אלא מזבח כפרה! - מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו. ואב"א: הא לן והא להו. ואי בעית אימא: הא בצנעא הא בפרהסיא' (ברכות ה,ב). ע"פ האב"א השלישי יש הבדל בין אם הנגעים הם במקום צנעא ('בצנעא - תחת בגדיו'. רש”י), או במקום גלוי. אולי לכן ראיית הכהן היא דווקא בזמנים שבהם הראיה היא הכי ברורה ומדוייקת (כמו שמובאים הזמנים בהמשך הספרא), כעין רמז לכך שכולם רואים זאת בברור, כעין ההיפך מצנעה, לומר שאלו הם יסורים של עונש על שחטא, ולכן עכשיו נענש והכהן מברר האם משמים מכבידים עליו (בשל חטאו) או שלא, שבכך יטמא או יטהר או יוסגר. אמנם גם כשבצנעה הכהן רואה וקובע מה מעמדו, אלא שאם זה מאהבה אז האדם יכול להיפטר מזה: 'רבי חייא בר אבא חלש. על לגביה ר' יוחנן. א"ל: חביבין עליך יסורין? א"ל: לא הן ולא שכרן. א"ל: הב לי ידך. יהב ליה ידיה ואוקמיה. ר' יוחנן חלש. על לגביה ר' חנינא. א"ל: חביבין עליך יסורין? א"ל: לא הן ולא שכרן. א"ל: הב לי ידך. יהב ליה ידיה ואוקמיה. אמאי, לוקים ר' יוחנן לנפשיה? אמרי: אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים' (שם). ממילא אם זה יסורים של אהבה, אז הוא יכול לפטור עצמו מזה, בלי ראית הכהן, אלא לרפא עצמו לגמרי לפני שהכהן יראה ויקבע. אמנם צריך שמישהו אחר יקבע לו שיתרפא, אלא שזה יכול לעשות גם הכהן שבא, ויאמר לו אם רוצה להתרפאות, ובכ"א גם אם הכהן אינו במעמד שכזה, עדיין הוא יכול להתרפאות ע"י חכם אחר. לכן מה שהכהן רואהו כשזה יסורים של אהבה, זה אינו ממש כצרעת רגילה של יסורים שעליהם זהו פשט הפס' (כעין העונש של מרים וכדו'). לכן בצרעת נרמז שזה גלוי, שעיקרו אין זה יסורי אהבה ולכן הכהן הוא היחיד שקובע מה מעמדו. אבל ביסורים של אהבה, גם אם הוא הסכים ליסורים האלו ולכן הצרעת המשיכה בו והכהן רואהו וכו', בכ"ז הוא קיבל זאת על עצמו, ולכן לא נחשב כ"ך שהכהן קבע לו, ולכן אינו העיקר של דיני צרעת, שהם מיסורי חטא. ויש לדעת שלא חטא, ושלא יחשדו בו. אולי גם צרעת באה על לשוה"ר: 'ואמר ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו, שנאמר (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית", וכתיב התם (ויקרא כה) "לצמיתות" ומתרגמינן לחלוטין, ותנן: אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר ריש לקיש: מאי דכתיב (ויקרא יד, ב) "זאת תהיה תורת המצורע"? זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע' (ערכין טו,ב). הצרעת באה על לשוה"ר, שהוא נאמר בסתר כדי שלא ישמע אותו זה שמספרים עליו, זהו "מלשני בסתר רעהו" (זה גם דומה שכאן בפס' שלנו מדובר שמסגיר אם לא פשה, שמזה לומדים שאחרת: "והסגירו שנית"– הא אם פשה בשבוע ראשון טמא מוחלט' [רש"י], שזהו כ"לצמיתות" – לחלוטין. וכן "רעהו" נשמע כמו "ראהו". וכמו שהוא דיבר על אחר , כך הכהן בדיבורו קובע לו את מצבו). לכן ראיית הכהן היא בזמן שבו הראיה היא בצורה הטובה ביותר, כהיפך ממעשיו, שהוא עשה זאת בסתר שלא יראוהו.