'מביאין לפני בעל הבית קערה שיש בה: שלש מצות, ומרור, וחרוסת, וכרפס או ירק אחר (וחומץ או מי מלח), ושני תבשילין, אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, ונהגו בבשר וביצה' וכו' (שו"ע או"ח תעג,ד). למה נהגו להביא דווקא ביצה בתור אחד התבשילין? המ"ב מסביר שזה בא לומר שאפילו ביצה מספיק (ולאו דווקא שצריך ביצה), ומביא עוד: 'ויש שכתבו דמה שבחרו בביעא, כלומר: בעי רחמנא למפרק יתנא. ויש שכתבו משום דעושים אנו זכר לאבילות בית המקדש, שאין אנו יכולין להקריב קרבן פסח'. מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן מסביר (ב'הגדה של פסח לזמן הזה' עמ' 26) שביצה מתקשה בבישול (שלא כשאר מאכלים שנעשים רכים בבישול), כרמז שכמה שמענים אותנו אנו בכ"ז מתחזקים יותר. ועוד כרמז לגאולה שקודם נגאלים חומרית ורק אח"כ רוחנית, כמו ביצה שנראית חומר ורק אח"כ לאחר הדגירה נעשה לבעל חיים עם חיות. אולי אפשר לומר שביצה מזכירה בשמה ביצה של קרקע לחה (ביצה מוזכרת כבר בתנ"ך, באיוב ח,יא), שזה קשור לגאולת מצרים, כיון שבקריעת ים סוף קרקע הים היה כעין ביצה בתחילה: 'כיון שירדו לתוך הים היה מלא טיט שהיה עד עכשיו לח מן המים, והיה בו כמין טיט, שנאמר (חבקוק ג, טו) "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים"' (שמו"ר כד,א). לכן כרמז – זכר לנס קריעת ים סוף אוכלים דווקא ביצה בתור התבשיל (והוא כנגד קרבן החגיגה, שבעקבות קריעת ים סוף התפרצה השמחה בבנ”י ואמרו את שירת הים, כעין קרבן חגיגה שהוא שמחה וחגיגיות). אולי אפשר גם שביצה רומזת לגאולת מצרים שהיתה לאחר 210 שנים: '"רדו ושברו לנו משם". א"ר אבא בר כהנא: בישרם שהן עתידין לעשות שם ר"י שנה, מנין רד"ו' (ב"ר צא,ב). לכן נרמז בביצה, ש'יצה' בגימטריה זה 105, והם היו בגלות מצרים כפול מזה, לכן ב'=2 – פעמיים של ק"ה היו במצרים עד שנגאלו. (ומה שנרמז בכפול זה כרמז שלא כל הזמן היה שיעבוד, אלא בתחילה חיו שם בכבוד עד שקם "מלך חדש", ומאז התחיל השעבוד, לכן נרמז בכפול כרמז שלגלות היו שני חלקים, חלק אחד קל וחלק אחד קשה. [גם תחילת השעבוד כסמוך לזמן זה, שלא ברור מתי בדיוק הוא התחיל אבל: '… משמת לוי התחילו המצרים לשעבדם ... נמצא משמת לוי ועד שיצאו ישראל ממצרים קי"ו שנה. ואין השעבוד יותר על כן, ולא פחות מפ"ו שנים – בשנותיה של מרים. ולמה נקרא שמה מרים? על שם מירור' (סדר עולם רבה,ג)]). גם ביצה רמז לגאולת ה', שכשבנ"י נגאלים גם הקב"ה נגאל עמנו ('תניא, ר"ש בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן. גלו למצרים, שכינה עמהן, שנאמר (שמואל א ב, כז) "הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים" וגו' … ואף כשהן עתידין ליגאל, שכינה עמהן, שנאמר (דברים ל, ג) "ושב ה' אלקיך את שבותך" והשיב לא נאמר, אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות'. מגילה כט,א). לכן רומזים בביצה שהיא גימטריה של 'ט"ו אצא', שבפסח – בט"ו ניסן, ה' יצא עמנו ביציאתנו מגלות מצרים. אולי גם ברמז שהאות צ' מתחלפת באות ש' (שדומות), ולכן בביצה כעין רמזים על פסח מצרים שלקחו שה לפסח ביום י' בניסן (שמות יב,ג), שזהו כעין 'ב-י' שה', שלקחו את השה בי' ניסן. עוד אפשר שזה כרמז לחגיגה שדרשו זאת מהנאמר "בקר" (מכילתא שמות יב,ו. ספרי דברים פיסקא קכט), שכיום אנו לא יכולים להביאו. לכן כעין הביצה רומזת באותיותיה ב' כנגד ב', י+צ יוצא ק שזה כנגד ק', והאות ה' כעין יש בה את האות ר' ועוד הרגל שמשלימה לההפך לאות ה', שזה כעין קו שרומז על מעצור, כאילו האות ר' ששמו בה מעצור ולכן נראת בצורתה כ-ה. שכך רומזת הביצה לקרבן חגיגה שנלמדת ומובאת מ"בקר", ושכיום יש מעצור מלהביאו ולכן מביאים במקומו ביצה. אולי מביאים ביצה שהיא מצד אחד אינה בשרית, ומצד שני יש בה במהותה קשר לבשרי – שיהיה בשרי כשיהיה לאפרוח. שזה כעין רומז על דין קרבן חגיגת י"ד, שאין בו חובה להביאו (פסחים ע,א), כך שיש בו דין קרבן אבל אינו כשאר קרבנות, שאינו חובה. זה גם כעין ביצה שהיא משביעה שכך קרבן החגיגה בא כדי שהפסח יאכל על השבע, ויש בה קשר לבשר במהותה אבל אינה בשר, כמו שאנו מביאים את הביצה במקום חגיגה אולם אין זה חגיגה ממש. אולי במילה ביצה יש ארבע אותיות, ולכן כרמז לארבעת לשונות של גאולה במצרים.