מצוות אכילת מצה

מצווה מן התורה לאכול כזית מצה בליל ט”ו בניסן, שנאמר: “בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת” (שמות יב, יח). כיצד ינהגו שני יהודים אשר ברשותם מצה שלימה אחת בלבד בגודל כזית? ספר השו"ת מזרח שמש (חלק א' סימן יג) דן בשאלה דומה ונראה שפתרון שאלה זו מכיל שתי ברירות לחלוקה: פחות משיעור כזית מצה לכל אחד או כזית לאחד מהם. נציג להלן את הצדדים השונים לכל אפשרות:

פחות מכזית לכל אחד

·         חצי שיעור במצוות- בסוגיית הגמרא במסכת יומא (עד.) נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם "חצי שיעור" אסור מהתורה, דהיינו מה דינו של האוכל חצי שיעור של איסור או העובר חצי שיעור של עבירה. לדוגמא: האוכל פחות מככותבת הגסה ביום כיפור או האוכל פחות מכזית נבילה. להלכה נפסק כרבי יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה. נחלקו האחרונים האם יש גם קיום מצווה בחצי שיעור או שדין חצי שיעור לא נתחדש אלא באיסורים בלבד.

·         לפי החיד"א ומהרי"ט אלגזי- יש באכילה 'פחות מכשיעור' קצת מצווה וזכר למצווה.

·         לפי שו"ת שבות יעקב והמשנה למלך- האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום.

·         ויש לומר שגם לפי החיד"א ומהרי"ט אלגזי יש עניין לאכול פחות מכשיעור רק כאשר יש לאדם חצי כזית בלבד. אבל בנידון שלנו, כשיש אופציה לקיים מצווה בשלמות- גם הם מודים שיש לתת לאחד מהם. ועל כן יש להביא כזית מצה לאחד מהם ואילו השני לא יאכל מצה כלל.

כזית לאחד מהם- מי יאכל ומי לא?

·         מצוות צריכות כוונה- נפסק בשו"ע (או"ח סי' ס ס"ד) שמצוות צריכות כוונה. ולכן, אם אחד מהם הינו יהודי שומר תורה ומצוות ואילו השני לא, לכאורה יש לתת כזית שלם לראשון, המבין בכוונת מצוות משום שהוא יכול לכוון ולצאת ידי חובה.

·         דין קדימה לכהן בקיום מצווה- במידה ושניהם יהודים שומרי תורה ומצוות ואחד מהם כהן, נשאלת השאלה האם דין קדימה בכהן נאמר רק לגבי הצלתו וכבודו (שו"ע או"ח ס' קסז ס"ד וסי' רא ס"ב) שמברך ראשון, ונוטל מנה יפה ראשון וכו', או גם לגבי להקדימו לקיום מצוות על חשבון הפסד קיום המצווה של הישראל? לפי שו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' כה) בדבר שכולם שותפים בו אין בו דין קדימה. ולכן גם בנידון שלנו לכאורה לא יהיה דין קדימה לכהן משום ששני האורחים שותפים במצות.

·         חלוקה ע"י גורל- בספר שערי תשובה (או"ח סי' תפב) ישנו דיון דומה בשם שו"ת בית יהודה (סימן נח) על שניים שהיו בבית האסורין ויש ברשותם כזית מצה- מי מהם קודם. והשיב שאם מדובר במצה הפקר- "כל דאלים גבר", דהיינו החזק (פיזית) זוכה במצווה. אבל אם הכזית מצה שייך לשניהם, כמו במקרה שלנו, ודאי שלא שייך לומר כך, אלא נראה שעליהם להטיל גורל מי יזכה במצווה.

לסיכום

לאור פסק ההלכה של השערי תשובה במקרה דומה, יש לומר שעליהם להטיל גורל, וזה שיזכה לקיים את מצוות אכילת מצה בשלמותה יכוון לשתף עימו את חברו, בדומה להסכם יששכר וזבולון. הערך של מצווה הנעשית בשלמות ע"י אדם אחד גדול יותר מהשכר שכל אחד מקיים קצת מצווה לעצמו.

מצוות שתיית ארבע כוסות

מצווה נוספת שתיקנו חכמים היא לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר, כאשר השיעור שצריך להניח בכוס הוא לכל הפחות 'רביעית הלוג' (שיעור נפח של ביצה ומחצה. לפי הרמב”ם הוא כ-75 מיליליטר, לר’ חיים נאה 86 מיל’, ולפי החזון איש הוא כ-150 מיל') וזאת כדי להרבות בשמחת הגאולה, וכביטוי לחירות. כיצד ינהגו שני אנשים אשר ברשותם רק ארבע רביעיות יין המספיקים לארבע כוסות? בבואנו לענות על שאלה זו ננסה להבין את המאפיינים ההלכתיים במצוות שתיית ארבע כוסות:

מצווה אחת או ארבע מצוות

·         לפי הגמרא (פסחים קט ב)- "כל חד וחד מצוה באפי נפשה הוא". מדברי הגמרא ניתן להבין שכל אחת מהכוסות נחשבת כמצווה בפני עצמה ואינן מעכבות זו את.  וכן פסק הרש"ש, שבמקרה שיש לאדם רק שתיים או שלוש כוסות, שותה את כולן ומקיים את המצווה בכך.

·         מאידך, על פי המהר"ל (גבורות ה' מט)- למרות שלעניין "סכנת זוגות" כל כוס נחשבת בפני עצמה, לעניין מצווה כל ארבע הכוסות מוגדרות כמצווה אחת.

·         כמו כן, לפי רב נטרונאי גאון (הו"ד בסדר רב עמרם גאון סדר פסח)- נראה שהכוסות מעכבות זו את זו, וכל זמן שלא שתה את כל ארבעת הכוסות לא קיים את המצווה.

מהות התקנה – הברכות נתקנו על הכוסות או הכוסות על הברכות

·         לפי הרמב"ם (חמץ ומצה ז, ו-ז)- הברכות נתקנו עבור הכוסות. וזה לשונו: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים... לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין". הרמב"ם כותב בפירוש שהמצווה היא לשתות ארבע כוסות וכל אחד ואחד מחוייב בכך.

·         וכן לשון המאירי (קיז: ד"ה כבר ביארנו)- "ארבע כוסות אלו לא לברכות נתקנו אלא הברכות נתקנו להם".

·         אולם לפי התוס' (פסחים צט: ד"ה לא יפחתו)- הכוסות נתקנו על הברכות, ונראה שמעיקר הדין אין כל אחד צריך ארבע כוסות אלא מספיק שיהיה לבעל-הבית והוא מוציא את כולם ידי חובה, ומדמה זאת לקידוש שבעל-הבית מוציא את כולם. ולבסוף מסיים שטוב להחמיר ולתת לכל אחד מהמסובים ארבע כוסות.

·         וכן ביאר הגרי"ז (חמץ ומצה ז, ט)- שלדעת התוס' הדין בארבע כוסות אינו בשתיית היין אלא בברכות שעל הכוסות והצורך לשתות את היין הוא רק ככל שתיית כוס של ברכה, ולכן דימו זאת לכל קידוש.

·         וכמו כן מובא בחידושי הרי"ז הלוי (שם)- שלפי התוס' מצוות ארבע כוסות אינה דין של שתיית הכוסות אלא תיקנו לומר את ברכת הקידוש וברכת ההגדה וברהמ"ז וההלל על הכוס.

לסיכום

שאלה זו עומדת במחלוקת הפוסקים ולכן לכתחילה, במצב אידיאלי טוב היה שכל אחד מהמסובים ישתה ארבע כוסות יין בכדי לצאת ידי חובה לכל הדעות. אבל בנידון שלנו נראה שיש לחוש לדעות הסוברות שהכוסות מעכבות זו את זו, ולכן אין עניין שכל אחד ישתה שתי כוסות. וכפי שראינו לעייל בשאלה הקודמת, לא נוכל לומר שיש חצי שיעור במצוות, ולכן לא שייך שכל אחד ישתה ארבע כוסות בשיעור רביעית. בנוסף, נראה שגם הרש"ש יסכים לכך שבמידה ויש בנמצא ארבע רביעיות יין עדיף שאחד ישתה כדי לקיים את המצווה בשלמות. לפיכך, יש לסמוך על דברי התוס' ולהביא לאחד מהם לשתות את כל ארבעת רביעיות היין וחברו יכול לצאת ידי חובה מדין 'שומע כעונה'.