"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" (ויקרא א,א). 'א' דויקרא זעירא שמשה לא רצה לכתוב אלא ויקר כדרך שנא' בבלעם, כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף וכתבה קטנה' (בעל הטורים). נראה שמעבר להסבר הפשוט יש להוסיף לדברי בעה"ט, שכאן יש עקרון להדגיש את ענוותנותו של משה, כיון שהיא זו שגרמה שה' יקרא לו: 'זה שאמר הכתוב, "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד" (מש' כט כג). כל מי שרודף אחר שררה, שררה בורחת ממנו. וכל מי שבורח משררה, שררה רודפת אחריו... ומשה ברח מן השררה. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא "ועתה לך ואשלחך אל פרעה" (שמ' ג י), "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" (שם ד יג) ... לסוף הוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השלו, ועשה את המשכן. ואמר, מכאן ואילך מה יש לי לעשות? עמד וישב לו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית. יש לך ללמד לישראל טומאה וטהרה, להזהירן היאך יהיו מקריבין בני קרבן לפני, שנאמר "ויקרא אל משה... דבר אל בני ישראל... אדם כי יקריב מכם קרבן”. משה ברח מן השררה ורדפה אחריו, לקיים מה שנאמר "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד" (מש' כט כג), זה משה, שנאמר בו "ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו" (תהלים ח ו)' (תנחומא "ויקרא" סימן ג). לכן עכשיו שה' קורא לו בשל ענוותנותו נאמר ב-א' קטנה להדגיש את הענווה שלו שהיתה מיוחד מכל השאר: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג), ולכן א' קטנה, כרמז לענווה שיש רק בו. אולי גם רמז לחשיבות הקריאה כאן: '"וּכְלִי יָקָר שִׂפְתֵי דָעַת". לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו, ואמר: הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי! א"ל הקב"ה: חייך, שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל. שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה"' (ויק"ר א,ו). שלכן נרמז בא' קטנה, שהוא כביכול היחיד (א) שלא הביא, ולכן חשב שהוא פחות חשוב (לכן קטנה), ולכן יש חשיבות הדגשה שה' קרא לו במיוחד. אולי גם נאמר כאילו נכתב "ויקר" כדי לרמז שמעכשיו הקריאה היא רק לבנ"י ולא לשאר נביאי העמים, שזהו א' קטנה, שנשאר נבואה רק לעם אחד שהוא קטן ("כי אתם המעט מכל העמים". דברים ז,ז), חוץ מנבואת בלעם שתהיה בהמשך, ולכן נרמז כעין “ויקר” של בלעם: 'א"ר יצחק: עד שלא הוקם המשכן היתה נבואה מצויה באומות העולם, משהוקם המשכן – נסתלקה מביניהם, שנאמר: (שיר ג, ד): "אחזתיו ולא ארפנו". אמרו לו: הרי בלעם מתנבא?! אמר להן: לטובתן של ישראל נתנבא – "מי מנה עפר יעקב", "לא הביט און ביעקב", "כי לא נחש ביעקב", "מה טובו אוהליך יעקב", "דרך כוכב מיעקב", "וירד מיעקב"' (ויק"ר א,יב). אולי אפשר שמובא: '"ויקרא אל משה”. אמר דוד: "אז דברת בחזון לחסידך ותאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם" (תהלים פט כ). אף על פי שדבר הקדוש ברוך הוא עם אדם הראשון וצוהו על עץ הדעת, הוא לעצמו היה בעולם. וכן נח, אף על פי שדבר עמו, הוא היה תמים בדורותיו. וכן אברהם וכן יצחק וכן יעקב, יחידים בעולם היו. אבל משה, כמה צדיקים היו עמו: שבעים זקנים, ובצלאל, וחור, ואהרן ובניו, והנשיאים, ולא קרא אלא למשה. הוי "הרימותי בחור מעם”, זה משה, שנאמר "לולי משה בחירו" (תהלים קו כג)' (תנחומא שם). שלהבדיל מקודמיו שהיו רק יחידים, כאן הוא לא יחיד, ולכן מיעוט א' כרמז שאין זה יחיד, ובכ"ז ה' נגלה אליו מבין כולם (שזהו גם קטן, שרומז למיעוט, שהתמעטו השאר), לכן היה חשוב למשה לבטא כאן את ענוותנותו, שלא רואה בעצמו חשיבות שלכן ה' נגלה אליו יותר מהשאר, אלא הוא רואה עצמו כעין בלעם, שגם לו היתה נבואה כמו משה, כך שהיתה בו גילוי מעלה יותר מאחרים, ובכ"ז אין זה בשל שהיה ראוי לכך, לכן ביטא זאת בכעין שכתוב "ויקר" כמו בנבואת בלעם (אולי גם כרמז "ויקר" רומז ליוקרה, אבל מברר שזה כביכול ל-א' קטן, לאדם שאינו ראוי לכך בשל קטנותו). אולי גם רמז שכבודו זה בא בשל שמסר עצמו למען בנ"י, שזהו שמביא התנחומא את הפס' “לולי משה בחירו", שיש בזה גילוי שמשה הוא הבחיר, אבל גם מרמז על הבאת הכפרה לבנ"י ע"י משה לאחר חטא העגל, שזהו הפס': “ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית" (תהלים קו,כג). כפרת משה באה עם מסירות נפשו על בנ"י, שאמר "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב,לב) [שע”פ הזוהר מסר את העוה”ז והעוה”ב שלו בשביל כפרת בנ”י]. לכן נרמז שה' קרא אליו לאה"מ שהוא כפרה על העגל ('דבר אחר: "משכן העדות”. עדות לכל האומות, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד? כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריה, עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר משה: ריבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית?אמר לו: לך אמור להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (שמות כה ח). לכך כתיב "משכן העדות”, שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל'. תנחומא "פקודי" סימן ב), ובפרט כאן שזה ללימוד דיני הקרבנות שמכפרים בעולם, שזה בזכות שהקטין את עצמו מול בנ"י והיה מוכן אפילו למסור נפשו, לכן זה א' קטנה כהקטנת עצמו מול בנ"י (וכן כהפחתה-ביטול עצמו מכל העולמות בשביל כפרתם), וזה גם רומז כעין הקריאה לבלעם, שהוא ניסה לפגוע בבנ"י בהזכרת חטא העגל (יב"ע במדבר כד,א [וכן ב'מדרש אגדה-בובר']). אולי גם זה מרמז על מעלת הקריאה: '"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" ולא כאברהם. באברהם כתיב "ויקרא מלאך ה' אל אברהם", המלאך קורא והדבור מדבר. ברם הכא, אמר ר' אבין: אמר הקב"ה: אני הוא הקורא ואני המדבר, שנאמר (ישעיה מח, טו): "אני אני דברתי אף קראתיו הֲבִיאֹתִיו והצליח דרכו"' (ויק"ר א,ט). לכן א' קטנה, שרומז על מיעוט, שרק ה' קרא ודיבר, ולא מלאך.