להבות אש קודש

לקט פנינים מקדושי ושרידי השואה

פרשת משפטים שבת ר"ח ושבת שקלים[1]

קדושה משולשת השבת – קדושת השבת ופרשתה התדירה, קדושת ראש חודש וקדושת הפרשה הראשונה מארבע הפרשיות הנקראות בחודש אדר[2] וסמוך לו. שלשה ספרי תורה נוציא השבת מארון הקודש. נעטוף בקדושה רביעית אופן רביעי במרכבת הקודש, מתורתם של קדושי עליון בעניניה השונים ומיוחדים של שבת זו.

נעשה ונשמע לאחר פרשת יתרו להראות כסיפתם של ישראל

וַיִּקַּח֙ סֵ֣פֶר הַבְּרִ֔ית וַיִּקְרָ֖א בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' נַעֲשֶׂ֥ה וְנִשְׁמָֽע (שמות כ"ד ז')

מדוע הבאת התורה את דברי ישראל 'נעשה ונשמע' הם דוקא בפרשת משפטים ולא בפרשת יתרו בה כתוב ענין מתן תורה? (בפרשת יתרו נאמר רק 'נעשה' (שם י"ט ח') וַיַּעֲנ֨וּ כָל־הָעָ֤ם יַחְדָּו֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֹּ֛ל אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר ה' נַעֲשֶׂ֑ה...)

האדמו"ר קלמן קלונמוס מפיאסצנה[3] זצוק"ל הי"ד בספרו דרך המלך מביא כיסוד לתשובתו העמוקה את דברי הבעש"ט על התפלה שיהודי צריך להיות בהרגשת כסופין ודבקות עליונה בה' יתברך בעת התפלה, ובסיומה להרגיש קושי עצום של התנתקות. בהמשך דבריו ישווה זאת לתחושת ישראל שהיתה לאחר מתן תורה בשמירת הרגשת הדבקות והכסופין. וכך כותב בפרשת משפטים שקלים תרפ"ח, וזלה"ק:

...איתא מהבעש"ט ז"ל (פרשת נח) נס גדול הוא שאדם חי אחר התפילה ולא יצאה נשמתו מגודל הדבקות, עכלה"ק. והנה כמו שהתורה נתנה לכל איש ישראל, ואין לומר על 'ואהבת את ה' אלקיך' או על יראת ה' שהיא רק לאנשים גדולים, רק כל איש ישראל צריך לקיימה, ואפילו אם אינו יכול לירא יראה עילאה, על כל פנים יירא יראת העונש. כן גם בדבר הזה של הבעש"ט ז"ל, לא לעצמו בלבד אמר זאת, מפני שהיה באמת בעולם העליון בשעת תפלתו ולא היה מבין איך לא יצאה נשמתו לגמרי, אלא גם לכל איש ישראל אמר זאת הבעש"ט ז"ל, שתפלתו צריכה להיות באופן כזה עד שירגיש כי נס גדול הוא שנשאר חי אחר תפלתו.

כי האיש ישראל צריך להשתוקק ולצפות בכל ה'מעת לעת' ומכל דאגותיו ומכל שבירת ליבו שבכל היום, יתנחם בתפלתו – כשאגיע את התפלה אספר את כל אלה לאבי ומלכי, את כל לבי אשפוך לפניו, והוא יושיעני והוא ישמחני. משל לבן מלך שעוברים עליו הרפתקאות הרבה, ומקוה לאותם הזמנים שנקבעו לו להתראות עם אביו להציע את הכל לפניו ולבקש ממנו ישועה והצלה. חוץ מן הישועה שפועלת לו התפלה אח"כ, צריך הוא להרגיש תיכף בעת התפלה רפואה וחיזוק הלב והנפש. ומי שאינו מרגיש  זאת בשעת התפלה, סימן הוא על חלישות בטחונו ואמונתו בה' יתברך ח"ו ובכח יכולתו להושיעהו ח"ו. אבל אין לנו לדבר מאנשים כאלה, מפני שכל איש ישראל מאמין בה' יתברך ובוטח בו, ומרגיש תיכף בעת תפלתו את החסד שעשה ה' עמו בתפלתו שנתן לו ממש רפואת הנפש והגוף.

[תיאור נפלא שעובר על האדם בעת מצוקתו]

...החסד שמרגיש הישראל בעת תפלתו, והתקוה שמקוה אליו בכל היום, אינה מפני שמקוה שיחלצהו ה' מן המיצר בלבד. רק הדבר דומה לחולה רחמנא ליצלן שמתרגש על כל דבר, לא מפני שיש באמת בכל הדברים כדי להתרגז מהם, רק מפני שהוא מרגיש את עצמו לא בטוב, מתגלה מרירותו על כל דבר, וכיוון שנתרפא שב אליו רוחו. כן נפשו של איש הישראל מרה לה על שניתנה ביד העולם, בידי מחשבותיו ונטיותיו, אשר כל אחת מהם מושכתה אל עבר אחר וסוחבתה אל כל פינה גרועה. ודומה הוא כמו מי שנשלך אל בית מרזח בין שיכורים פוחזים וריקים, שכל אחד מהם מושכו ומכריחו שירקד עמו. וכל תקות הנפש היא להגיע אל התפלה להתחזק ולהתרחק על כל פנים בשעה זו מכל מחשבה נטיה ורצון גרוע שאחזו בה, ולעורר את כוחות עצמותה, האמונה בה' והמחשבה והתשוקה אליו יתברך. ובמחשבה טהורה ורצון שלמעלה מכל העולם היא מתרפקת על דודה, ומעומק לבה אומרת: רבונו של עולם, כבר העברתי כל המחיצות שביני ובינך, ואין לי עתה שום מחשבה ורצון אחר, ולא שום דבר בעולם זולתך, לכן אנא הדביקני בך רוחא ברוחא, עד שמרגיש האיש ישראל איך שנפשו מושכתו למעלה, אל מי שהוא ומשרתיו טהורים...

[שב לבאר ענין אמירת נעשה ונשמע]

...כעין שאיתא בשם המגיד מקוזניץ [בעהמ"ח עבודת ישראל] זצללה"ה על תשעה באב, שאז לפני החורבן היה יחוד גדול בין הקב"ה וישראל בסוד 'חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך' (יבמות ס"ב ע"ב)[4]. ולכן אף ש'נעשה ונשמע' ענו עוד קודם קבלת התורה, כתבה זאת התורה לאחר קבלת התורה, כי בקבלת התורה אמרו ישראל 'דבר אתה עמנו' (שמות כ' ט"ז) אל תחשוב שגם אחר קבלת התורה היו ככה, לא, כי כשהרגישו שהם שבים לביתם נתגברה  כל כך תשוקתם עד שבאו שוב אל המצב של קודם קבלת התורה של 'נעשה ונשמע', אבל לא שיפול האדם ח"ו אחר תפלתו מכל מצבו הקודם...עכ"ל האדמור מפיאסצנה[5]. 

מפרשת 'אם כסף' רמז בשיתוף מדת הרחמים ומדת הדין בגאולה

אִם־כֶּ֣סֶף׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ. אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ. כִּ֣י הִ֤וא כסותה כְסוּתוֹ֙ לְבַדָּ֔הּ הִ֥וא שִׂמְלָת֖וֹ לְעֹר֑וֹ בַּמֶּ֣ה יִשְׁכָּ֔ב וְהָיָה֙ כִּֽי־יִצְעַ֣ק אֵלַ֔י וְשָׁמַעְתִּ֖י כִּֽי־חַנּ֥וּן אָֽנִי (שמות כ"ב כ"ד-כ"ו)

בספר זכרון יעקב לרב יעקב אלימלך פנעט זצוק"ל הי"ד (צאצא של ה'מראה יחזקאל' הרב יחזקאל פנעט זצוק"ל) כתב בפרשתנו רמז על דרך המוסר וזלה"ק:

א"ל [אפשר לבאר] בדרך רמז, דהנה אמרו חז"ל (שבת ל"א ע"א) שאחת מן השאלות ששואלין את האדם ביום הדין הוא 'צפית לישועה', וע"כ הכונה מי שמצפה לדבר הוא מתבונן איך ובמה יוכל להגיע אל הדבר הזה. כמו"כ בענין הגאולה שמחויבים אנו לצפות ולחכות ולהתבונן איך נוכל להגיע אליה. והנה זאת בודאי לא ישים האדם אל לבו שמגיע לנו מן הדין האושר הגדול וההצלחה הגדולה שיהיה לנו בימות המשיח, כי אם אמנם בני ישראל מקיימים מצוות השם מה שאין כן יתר האומות, עם כל זה נאמר [איוב מ"א ג'] 'מי הקדמני ואשלם' ואינו כביכול חייב לנו כלום כי כבר פרע לנו עבור המצוה שאנו מקיימים, ולבקש יותר שוב הוי בכלל רבית, בפרט אם נשים אל לבינו החטאים שעברנו אשר המה בעוכרינו ומעכבים את הגאולה, וצריכים אנו לשוב עליהם שלא יעכבו את הישועה, וגם אחר התשובה צריכים אנו להתפלל ולבקש ולחנן אל הקב"ה שיגאלינו למען כבוד שמו...

ועל זה ירמזון מ"ק [מקראי קודש] הנ"ל  אם כסף  מלשון נכסוף נכספתי, תלוה  מלשון הפעם ילוה אישי אלי, את עמי  כלומר עם יתדבק בבני ישראל השתוקקות וחשק נמרץ. את העני הוא מלך המשיח, כאומרם ז"ל (סנהדרין צ"ט) עני ורוכב על חמור. עִמָּךְ כלומר שמלך המשיח יהיה עמכם ויתגלה לכם. לא תהיה לו כנושה כלומר לא תתבעו כאדם התובעו את חובו כי מי הקדמני ואשלם, לא תשימון עליו נשך כי הקרן כבר נפרע  ורבית אין לתבוע, ובפרט אם חבל אם פגם בנפשו ע"י חטאים ופשעים ע"י זה אתה גורם תחבול שלמת רעיך זה הקב"ה כנודע, [שמות רבה יתרו כ"ז א': רעך ורע אביך אל תעזוב (משלי כ"ז י'), רעך זה הקדוש ב"ה כד"א (תהלים קכב) למען אחי ורעי] ובגדים שלו כביכול מבוארים בפייט לראש השנה 'לבושו צדקה מעטהו קנאה' ואמרתי הכונה ושמעתי שכן איתא בספרי צדיקים דלבוש הוא הסמוך לגוף, ומעטה הוא בגד חיצון הנראה לעין כל, ע"כ לבושו כביכול הסמוך לגוף שהוא עצם רצונו יתברך הוא צדקה להיטיב לברואיו, ומעטהו הנראה לבני אדם הוא קנאה, כי אלקים עשה שיראו מלפניו, ולתכלית זה הוא מדת הדין בחינת א-ל קנא ונוקם.

והנה בעת הגאולה ישלטו שתי מדות הללו שיעשה הקב"ה צדקה עם בני ישראל ונטלם וינשאם וירומם קרנם, וכמו כן יעשה נקמה בשונאיהם, ממילא מי שגורם ע"י חטאיו עכוב הגאולה כי מחבל בגדיו של הקב"ה כביכול, וזה תחבול שלמת רעיך, ואמר הכתוב עד בא השמש טרם זמן הגאולה שנאמר עליה לעת ערב יהיה אור, תשיבנו לו ע"י תשובה. כי היא כסתה נכתב בה' מדת מלכות על מדת הקנאה ובלשון נקיבה מדת גבורה, היא שמלתו לשון זכר מדת הרחמים. לעורו הסמוך לגוף, עצם רצונו יתברך להיטיב לברואיו. והיה אין והיה אלא שמחה, כי יצעק אלי, בשבילי שהשכינה בגלות, ושמעתי כי חנון אני, ולמעני אעשה לגאלם בב"א. עכ"ל הרב אלימלך פענט זצ"ל הי"ד (נספה עקד"ה י"ח בסיון תש"ד).

טעם לקריאת מצות עליה לרגל בסמיכות לחודש אדר

בפרשתנו מובאת לראשונה מצות העליה לרגל שמוזכרת פעמים נוספות בתורה. בספר זכר חיי"ם לרב חיים יהודה מאיר[6] זצ"ל מבאר זאת עפ"י ההקשר לזמן קריאתה סמוך לחודש אדר או בתחילתו (ולעיתים בראש חודש עצמו) וזלה"ק:

...הנה ענין העליה לרגל י"ל [יש לבאר] שמביא לידי אחדות, כי ברגל 'חברים כל ישראל', וטומאת ע"ה אינה שייכת ברגל (רמב"ם מטמאי משכה ומושב פי"א ה"ט) טומאת עם הארץ ברגל כטהורה היא חשובה וכו'. וכן ירושלים לא נתחלקה לשבטים (מגילה כ"ו) והעליה לירושלים מראה על אחדות ישראל ועל היותם נאספים בצותא ומתאחדים באהבת ישראל המביא לידי אהבת המקום כדאיתא בספה"ק (ועיין תוספות בבא בתרא כ"א ע"א ד"ה כי מציון) וזה שנאמר גם בגמרא (חגיגה ב') סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה. ואפשר לומר הכונה כי אם אין הוא רואה את הזולת, ורואה רק בעין אחת את עצמו, אז אין חשיבות בעלותו לרגל.

והנה רשעי אומות העולם אינם סובלים אחדות ישראל כמו שפירשו בספה"ק לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם (שמות ה' ז') שכתוב באל"ף ולא כתיב לא תוסיפון ביו"ד, שהכונה היא שפרעה ציוה לא תאספון שבני ישראל לא יתאספו ולא יתקבצו ביחד, ובפרט ביום השבת שלא עבדו במצרים כדאיתא במדרש שמשה רבינו יעץ לו לתת להם יום מנוחה אחד בשבת, אז פרעה גזר שלא יתאספו לתת 'תבן' מלשון תבונה, כי בהקבצם יחד בשבת קודש ובמועדי ישראל זה מביא לתבונה כידוע. ובשבת קודש ובמועדי ישראל חשוב מאוד ההתאספות וההתקהלות ביחד כדאיתא בבעל הטורים (שמות ל"ה א') ויקהל משה – ואמר ויקהל וכו' רמז בשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה, עיי"ש. ובפרט עפ"י מה שקבלנו מאבותינו ורבותינו הקדושים עפ"י דרך הבעש"ט לקיים מילי דחסידותא, ועפ"י דרך החסידות שנוהגים לשבת בצותא בשבת קודש וביום טוב לעבוד ה' בשמחה ודבוק חברים[7], וזה לא יכול פרעה לסבול וכן המן הרשע כבמדרש רבה (אסתר ז' י"ד) שאמר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד. חדא לשבעא ימים שבתא, חד לתלתין יומין ריש ירחא, בניסן פסחא וכו' [ע"כ מהמדרש. ועפ"י גמרא מגילה י"ג ע"ב:] ועושין כל ימיהם חגים שבת היום, פסח היום, שאז הם זוכים לבינה עילאה...[במדרש רבה הוסיף אמר הקב"ה להמן, עין רעה אתה מטיל במועדיהם, הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד אחר אלו ימי הפורים. ויודעים אנו שבפורים ריבוי שמחה ודבוק חברים במצוות היום] וכדברי הגמרא בסוף תענית משנכנס אדר מרבין בשמחה, שבכל החודש מסוגל להשיג תבונה ודעת כנ"ל של המועדים....

ולכן פרשה זו [משפטים] הראשונה שמדברת בענין עליה לרגל, נקראת בתחילת חודש אדר בעת שבו בקל אפשר לנצח את אומות העולם, וכאומרם ז"ל (ביצה ט"ו ע"ב) כל מי שיש לו דין עם עכו"ם יערכנה באדר, ומשיגין דעת ותבונה, ומדגיש  גודל ענין עליה לרגל לירושלים עיה"ק המסמלת את האחדות, שלא נתחלקה לשבטים [יומא י"ב ע"א] וחשיבותה לבני ישראל מביאה טהרה, חברים כל ישראל...עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר זצוק"ל, בספרו זכר חיי"ם.

מחצית השקל - רמז להשלמת שנות שעבוד מצרים

בספר אוהב שלום לרב שלום שפירא[8] זצ"ל הי"ד כתב בפרשת כי תשא וזלה"ק:

כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ לִפְקֻדֵיהֶם וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַה' בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם. זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ. (שמות כי תשא ל' י"ב-י"ג)

י"ל [יש לפרש] על דרך רמז הטעם שהוצרכו ליתן מחצית שקל לכופר נפש, עפ"י הפרקי דרבי אליעזר...דהיו צריכים בני ישראל להיות במצרים ת"ל שנים, כמו שנאמר [שמות י"ב מ']  ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, רק שהקב"ה דילג על ההרים וחשב להם הלילות בפני עצמם, ולעה ארבע מאות ושלשים. כיצד, מאתים ועשר היו במצרים, וחמש שנים קודם שירד יעקב למצרים נולדו ליוסף במצרים שני שבטים, מנשה ואפרים – הרי מאתים וחמישה עשר. ימים ולילות בפני עצמם הרי ארבע מאות ושלשים, ועי"ז [ועל זה] היו צריכים להביא כופר נפש על המאתים וחמשה עשר שנים שיצאו לפני הזמן, ולכך ציוה ה' יתברך שיביאו מחצית שקל. כי שק"ל עולה ארבע מאות ושלשים, והם ששלמו רק מחצה, מאתים וחמישה עשר שנים, הוצרכו להביא כופר נפש על השאר, מאתים וחמישה עשר שהוא מחצית של שק"ל.

יחודיות ואחדות - עומק משמעות מחצית השקל

מניית ישראל ע"י מחצית השקל אינו ברור די צרכו, הרי אם עצם המנייה היא כה חמורה, מדוע נטילת מחצית השקל תסייע בהשגתה ללא פגיעה ח"ו?

הרב יהודה עמיטל[9] זצ"ל בספר קול יהודה מביא שאלה זו בפרשת כי תשא, ועונה תשובה עמוקה, וזלה"ק:

...עלינו לדעת כי בעולמו של הקב"ה אין כפילות ואין שום דבר מיותר, אף בריה איננה דומה לחברתה במלואה. כל אדם ואישיותו המיוחדת, כל אחד ודרכו הפרטית בעולם, כל אחד ותפקידו. 'מעשה איש ופקודתו' - מעשה איש ותפקידו בעולם. לכל אדם יש אות מיוחדת בתורה[10] ודרך מיוחדת בתלמודה.

אם נתיחס לאדם כאל 'מספר סתמי' ובכך נשווה בין איש לרעהו, נמצאנו קובעים בכך בעצם שאין לו זכות קיום. אדם שהופך ל'מספר' בין מספרים, מאבד את עצמיותו ואת המיוחד לו, וממילא את הדבר שמעניק לו את זכות קיומו ואת הטעם לחייו[11]. הספירה עלולה, על כן להתפרש כמחיקת הייחוד שיש לכל אחד ואחד מישראל. זהו מעשה חמור ביותר, שאין לך נגף גדול ממנו: וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם (שמות ל' י"ב).

למרות כל האמור, ישנו חלק בישראל שניתן בכל זאת למנותו. זו היא המחצית המצויה בכל אחד מישראל, החלק באישיותו שבו הוא שוה לכלל האומה – עצם היותו יהודי. כל יהודי באשר הוא מתיחד משאר הנבראים שבעולם. חלק משותף זה קודם לחלק המייחד אישיותו של כל יהודי כפרט, והוא החלק שניתן למנותו. המנין מתיחס איפוא לאותה הסגולה המשותפת לכלל ישראל, למחצית שהיא 'דבר שבמנין' שלעולם איננו בטל. על ידי מניית מחצית ראשונה זו מתעוררת ובאה לידי גילוי אף המחצית השניה. יהודי המזהה בקרבו את אותה הסגולה המייחדת אותו כחלק מ'עם סגולה' ומכיר בה, יכול, רשאי ואף חייב לעורר בתוכו את המיוחד רק לו – את עולמו ואת כשרונותיו האישיים, אלו המצויים במחצית השניה של השקל...

למדנו כי שפרשת שקלים שנאמרה ע"י משה לעם ישראל 'זקפה את ראשן'[12]. זקיפת הראש נבעה מכך שמצות מחצית השקל נותנת מקום ליחודיות בכל יהודי, בכך שלא מחשיבים אותו כ'מספר' אלא מונים רק את המחצית המשותפת לו עם שאר אחיו, ומשאירים לו מחצית שניה לפיתוח אישיותו האינדיווידואלית. עכ"ל הרב יהודה עמיטל זצ"ל.

נתינתם הזריזה של ישראל מלמדת על מעלתם

אמר רבי אבא אין את יכול לעמוד על אופיה של אומה זו - נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין (ירושלמי שקלים פ"א). לכאורה צריך להבין, שהרי משמע שחז"ל באו למנות כאן מעלתן של ישראל ודבר זה שנתבעין לעגל לכאורה אינו אלא חסרון? מביא ר' אלכסנדר זושא פרידמן זצ"ל הי"ד בעהמ"ח מעינה של תורה בספרו לארבע פרשיות[13], דבריו של הרב מנחם זמבא[14] זצ"ל הי"ד וזלה"ק:

חכמינו באים ללמדנו בזה מעלה נפלאה שישנה לעם ישראל, שיהודי בכל מצב שנמצא ואפילו השפל ביותר, אין להתייאש ממנו שישאר כמות שהוא, כיון שברגע אחד יכול להתישב בדעתו ולהתהפך לטוב ביותר בכח התשובה, שהרי רואים אנו בבני ישראל שהיו רחוקים כל כך עד שהגיעו ל'נתבעין לעגל ונותנין'. המעשה הנורא שרק יכול להיות, מכל מקום בזמן מועט התרחשה אצלם מהפיכה גדולה לטובה, 'נתבעין למשכן ונותנין', שהאמינו תיכף בהשראת השכינה ונדבו עבור זה, יהודי אפליו הנחות ביותר אין להתיאש ממנו שהרי תמיד ביכולתו לעורר את הנקודה הטובה הפועמת בו ולהעשות לאדם אחר...עכ"ל הרב זמבה זצ"ל הי"ד במעינה של תורה.  

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000 [email protected] .