בעשרת הדיברות כמו בכל ציווי של ה' יש עומק גדול ומקופלים בו עניינים רבים שנגזרים מהציווי המרכזי, דוגמה לכך נוכל לראות בציווי "לא תרצח".

מה הקשר בין המעמד הנשגב בהר סיני בסוף פרשת יתרו לבין ריבוי הדינים שמופיע בפרשת משפטים?

עונה על כך האברבנאל ואומר שהמשפטים הם פרוט של עשרת הדיברות. לדוגמה, הדיבר "לא תרצח" לכאורה, זה מובן כמוסכמה הבסיסית לא לקפד חיי אדם. בכל חברה שיש בה חוקים, איסור רציחה הוא האיסור הראשון שהחברה לוקחת על עצמה. גם בסדום היה אסור לרצוח. היה אפשר לחשוב שגם הציווי בעשרת הדברות, "לא תרצח" דומה לנוהג שקיים בכל העמים האחרים.

מסביר האברבנאל שאין הדבר כן, הדיבור האלוקי לא מצטמצם רק בהבנה המסוימת הזו. הוא כוללני ועמוק. אם נתבונן נראה שמסתתרים בו עניינים רבים. למשל, העניין בו פותחת פרשת משפטים, דיני עבד עברי. לאדם יש את החופש לחיות את חייו. כאשר אדם קונה את חברו לעבד הוא מצמצם את חופש הבחירה בחייו ובכך מצמצם את החיים שקיבל. זהו סעיף מהדיבר 'לא תרצח' שנאמר בהר סיני. "שהמשפטים האלה באמרו כאן, להודיע לישראל שהדבורים ההם אשר שמעו עם היותם בעיניהם דבורים קצרים ושהשכל האנושי יחייבם ורובם נצטוו בהם בני נח וגם כל שאר האומות בארצותם לגוייהם יש ביניהם כדומה מהסכמות האלה המוכנות לתקון קבוציהם. שאין הדבר כן! כי באותם הדברים הקצרים אשר שמעו יוכללו משפטים אלהיים רבים, והם אשר ציווה לשום לפניהם ושלא עשה כן לכל גוי. ולכן התחיל מהדיברות האחרונים שהם היו יותר קצרים. וכנגד לא תרצח הביא מיני הרציחה שאפשר שיעשה האדם לחברו" (אברבנאל ד"ה "כי תקנה").

האברבנאל בהמשך פירושו מסביר למה הפרשה מתחילה בעבד עברי, "הראשון מהם הוא כשיקנה אותו לעבדות בהשתעבדו בו כל ימיו כי זו היא רציחה בחיים כי כמו שתיאר הכתוב הצדקה בשם חיים ואמר וחי אחיך עמך ככה ייחס ההשתעבדות שהוא הפך הצדקה לרציחה".

על פי דבריו, הוא ממשיך ומבאר מדוע הגיע עונש כה חמור על החזרת העבדים,  כפי שמופיע בהפטרה, "וכמו שנאמר לירמיהו על עניין שלוח העבדים לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב וגו' וידוע שמשפטי ה' הם מדה כנגד מדה כי לפי שהם היו מרצחים אותם לעבודתם יהיו בעונש זה נרצחים ברעב ובדבר ובחרב".

באותו הדרך יתפרש גם הדין של גונב נפש בכוונה למוכרו לעבד. זהו סעיף של רציחה, מפני שכשהוא מוכרו לעבד הוא לוקח מחייו. "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת".

ממשיכה הפרשה בדיני אמה עבריה. אדם שמחליט לשאת לאישה את אמתו חייב לעמוד בכל ההתחייבויות שלקח על עצמו בזמן הנישואין. אם לא יקיים מה שהתחייב עליו לשלם לה את כתובתה, "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כ"א י', ע"פ הפירוש של ה"משך חכמה"). מכאן אנו לומדים שמניעה מאישה חיים נורמאליים של אישות עם בעלה זהו גם כן, סעיף מהציווי האלוקי בהר סיני "לא תרצח"[1].

ממשיכה התורה ומלמדת אותנו את דיני הגלות לרוצח בשוגג. הגלות היא עקירת האדם ממקומו ויש בכך כפרה לרוצח בשגגה. אדם שגרם במזיד פצע להוריו או קילל אותם חייב מיתה, "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת... וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת". נסביר בדרכנו שגם כאן זהו סעיף מהדיבר 'לא תרצח' ומכאן גם חומרת העונש על המעשה.  כאשר בן מכה את הוריו, האכזבה בנפשו של ההורה היא כה גדולה הבן קצת 'מת' בעיני הוריו[2]. על כן, גם האיסור להכות את ההורים נגזר מאיסור רציחה, מפני שבמעשה זה הבן 'רוצח חלקית' את דמותו בעיני הוריו!

כאשר אדם מכה את רעהו וגורם לו ליפול למשכב, הרי הוא מגביל את חייו. זהו סניף של רציחה. לכן כל עוד האדם הנפגע מרותק למיטת חוליו, המכה שצמצם חלק מחיי חברו מוחזק במאסר עד שיחזור הנפגע לחיים בשלמות. כדברי רש"י וכולי' כדברי רש"י, "ללמדך כאן שחובשים אותו, עד שנראה אם יתרפא זה". כפי שאנו אומרים בתפילת הגשם, "לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת", לא די ש"לא נמות" אלא שגם יהיו לנו "חיים"!

התורה מגלה לנו בפרשה זו, שיש להתייחס לדברי ה' בעומק גדול. אם ה' אומר לנו משהו, יש לדעת שיש לדבריו עומק לפנים מעומק. המקום הראשון בו התורה מגלה שמאחורי כל מצווה מסתתר עומק גדול, הוא מעשה יהודה ותמר. לומדים מתמר, כלת יהודה, הרחבה של איסור רציחה. תמר, נמצאת במצב של סכנת נפשות, כאשר מעלים אותה למוקד והיא לא משתמשת בראיות המוחלטות שיכולות להציל את חייה. מדוע? הרי אם יש לה דרך להינצל והיא לא עושה מאמץ לשם כך, היא גורמת בכך מיתה לעצמה וגם לבן נוח אסור לאבד את עצמו לדעת?! האם משום מידת חסידות מותר לה לסכן את עצמה ואת ולדותיה?! יש להסביר שתמר התייחסה לאימרה "כל המלבין פני חברו ברבים - כאילו שופך דמים" (ב"מ נח:) ברצינות המלאה. היא אמרה לעצמה שאין לה רשות לעשות דבר שהוא בתחום הרציחה כדי להציל את חייה, כסברת הגמרא "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי?!" [מה גורם לך לחשוב שהדם שלך יותר אדום-חשוב מדמו של אחר?! מה שיתיר לך להציל את עצמך על ידי מותו של האחר]. (פסחים כ"ה:)

למדנו שבדיבר 'לא תרצח' כלול גם את האיסור לבייש, למנוע חיי אישות ולהגביל את חירותו של האדם. הדבר נכון גם לשאר הדיברות כפי שאומר רש"י, "כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש ב'אזהרות' שיסד, לכל דבור ודבור מצות התלויות בו" (שמות כ"ד י"ב).

מכאן נלמד מבט נכון דברי התורה וחז"ל. המדרש אומר "כִּי לֹֽא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם, ואם הוא ריק - מכם הוא ריק" (ילקוט שמעוני יהושע רמז כ"ב). כפי שלומדים בהלכות שבת תולדות רבות מפסוקים מעטים, כך יש ללמוד בכל תחומי התורה ולחפש עומק לפנים מעומק בדבר ה' המתגלה אלינו.

יש לעיין בדברי הגמרא, "אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין" (ב"ק ל.). הרי לכאורה אין כאן עניין של חסידות אלא חובה על כל אחד מישראל? אלא שאין הכוונה לדינים המפורשים, אותם בוודאי חייב כל אחד לקיים ככתבם. הכוונה בדבריו של רבי יהודה היא ללכת בדרך ההסתכלות שהצגנו, ולהתבונן בכל הלכה, בכל דבר ה', מה הכוונה הפנימית, מה עוד כלול באיסור, וכיצד אפשר להרחיק ולמנוע את הנזק בצורה יותר טובה. כפי שמפורסם בשם רבי ישראל מסלנט, שמי שהולך בעשרת ימי תשובה עם "פרצוף חמוץ", הרי הוא כ'בור ברשות הרבים'.

 *** ישיבת ישועת מרדכי היא ישיבה לבחורים אוהבי תורה ועשייה.

ישיבה תורנית ומשפחתית עם חיבור לתורת ארץ ישראל. 

- מסגרת שהיא מחוץ למסגרת 

סרטון תדמית:

https://www.youtube.com/watch?v=UO3xCgBUOEY

טלפון לפרטים מזכיר הישיבה : 

פינחס בן חמו - 0545770853