" לא תשא" או מי רוצה להיות שותף במתן לע"נ משה בן פרלה ומרים בת רבקה ז"ל תורה?
נכתב על ידי izik28, 30/1/2021
בסד
ד"ת לשבת פרשת יתרו שבת מברכין אדר לע"נ סבי משה בן פרלה ז"ל
לא תשא ,או ,מי רוצה להיות שותף במתן תורה ?
------------------------------------------
אחת הדברות הראשונות מצווה," לא תשא את שם ה" אלהיך לשווא" אם נהפוך את המילה" תשא" נקבל אשת המילה" אשת" קרי אשתו של פלוני.. האם יש קשר בין הדברים? מסתבר שכן.
" לא תשא את שם ה" אלהיך לשוא כי לא ינקה ה" את אשר ישא את שמו לשוא "מפרש הרמבן
"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" - כבר נתפרש זה הכתוב בדברי רבותינו (שבועות כא א) שהוא אוסר להשבע בשם הנכבד לריק, כגון הנשבע על הידוע לאדם לשנותו או לקיימו, על עמוד של שיש שהוא של זהב או שהוא של שיש, והוא עומד לפניהם ומכירים בו.
ועל דרך הפשט, יאסור עוד שלא ישא על שפתיו השם הנכבד על חנם, כלשון (שמות כג א): "לא תשא שמע שוא", (תהלים טז ד): "ובל אשא את שמותם על שפתי", כי הדבור יקרא כן בעבור שישא בו קול. וכן (זכריה ט א): "משא דבר ה'", וכן (ישעיהו ג ז): "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חובש", שישא קולו לאמר כן. ובאמת שגם זה אסור, ונקרא בלשון חכמים (תמורה ג:): "מוציא שם שמים לבטלה". וכבר אמרו רבותינו(נדרים י:): "מנין שלא יאמר אדם לה' עולה, לה' חטאת, אלא יאמר עולה לה', חטאת לה', ת"ל "קרבן לה'" (ויקרא א ב), והלא דברים קל וחומר, ומה אם מי שהוא עתיד להקדיש אמרה תורה לא יחול שמי אלא על הקרבן, קל וחומר וכו'" (ראו גם ספרא ויקרא ב).
וסידר זו המצוה אחר אזהרת עבודה זרה, כי כאשר ראוי ליראה את ה' הגדול והנורא שלא לתת כבודו לאחר, כן ראוי לתת כבוד לשמו, והנושא אותו לשוא מחללו, כענין שכתוב (ויקרא יט יב): "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך". וכמו שהחמיר בעבודה זרה וכתב העונש כי הוא אל קנא פוקד עון אבות על בנים, כן כתב בזה העונש כי "לא ינקה" אותו. ואמר בלשון הזה, ולא אמר כי יפקוד עליו, בעבור שאינו אצל הנשבעים עבירה גמורה ויחשוב שראוי למחול לו, אמר כי לא ינקה כל הנוגע. ודבר רבי אברהם על הכתוב הזה - כהוגן.
והנה, לשון הכתוב הזה "את שם ה' אלהיך", כאלו משה ידבר, וכן בכל הדברות אחרי כן, ובשנים הפסוקים הראשונים השם ידבר: "אנכי", "אשר הוצאתיך", "על פני", "כי אנכי", "לאוהבי ולשומרי מצותי". ומפני זה אמרו רבותינו ז"ל (מכות כד.): "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום", שהם עיקר הכל. "
הדיבר האחרון אומר," לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך"
ספר החינוך מסביר, "שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבולה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמוד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו ז"ל (מכילתא יתרו) מפסוק אחר דכתיב (דברים ז כה) לא תחמוד וגו' ולקחת לך. שאיסור לאו דלא תחמוד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ -- עובר גם כן על לאו דלא תחמוד, שאין לאו דלא תחמוד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו. כן הוא הפירוש האמתי לרבותינו ז"ל.
משרשי מצוה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לו לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאוה רעה -- לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנס אותו ממנו, ואם יעמוד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב
דיני המצוה, איך ראוי להתרחק הרבה מן המדה הרעה הזאת, מבוארים במקומות ובגמרא בפזור ובמדרשות
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. ועובר עליה וחמד, ואפילו עשה בו שום מעשה -- אינו חייב מלקות, לפי שהוא דבר שניתן להשבון, שהרי אפילו אנסו ממנו להשבון ניתן. ומכל מקום הרי הוא כעובר על מצות המלך יתעלה, וכמה שלוחים יש למלך יתעלה לטול נקמתו ממנו."
כמו שאסור לומר את שם ה" לשווא בין ברכה לבטלה או בין מעשה שגובל בחילול ה" מעשה שהעברה עליו קשה ,כך הדבר עם אשת בריתך , מה שמתאים לפירוש האבן עזרא ללא תשא," .... רבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת, שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע, מרוב רגילתו בה, כי לפני כל דיבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שיגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה, הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו." ,כך הבוגד באשת בריתו וארוסתו היא כמוציא שם שמים לבטלה ומחלל את שם ה" מה שמקשר אותו למתן תורה שמתחבר עם מנהגי חתונה.
מתן תורה הינו כחתונת הקב"ה ועם ישראל בו אסור שיטול חלק זר שלא שייך לעמנו הקדוש בקדושת שמיים ,בדיוק כריתת ברית בין חתן וכלה שברור לכל בר דעת שאסור שאיש יקח בו חלק.
מנהגי החתונה נפגשים עם מתן תורה לפי הסבר הרב יוסף קרסיק," חופה – הקב"ה פרש חופה על עם ישראל, כדברי התלמוד: "כפה ה׳ עליהם את ההר", שההר שימש כחופה ב) קידושין – המצוות שישראל קיבלו במתן תורה הם הקידושין, כנוסח ברכת המצוות "אשר קידשנו במצוותיו", "קידשנו" מלשון קידושין[ ג) חיי אישות וייחוד ־ עם ישראל מתאחד ומתדבק עם הקב"ה על־ידי קיום המצוות, כי "מצוה" היא "צוותא וחיבור" בין האדם – מקיים המצות, להקב"ה – מצוה המצוות."
"כל המשמח חתן וכלה כבונה אחת מחורבות ירושלים" , כל בית שנבנה משמש מקום להשראת שכינת ה" בדיוק כבמשכן במקדש וכבמעמד מתן תורה ,הרב דוד דב לבנון מסביר," משפחה משולה לבית, כאמור בברכות הנישואין "והתקין לו ממנו בנין עדי עד". וכך אמר רבי יוסי (שבת דף קיח עמוד ב) "מימי לא קריתי לאשתי אשתי ... אלא: לאשתי ביתי". המהר"ל מפרש שבנישואין נעשה יחוד של שני הפכים: זכר ונקבה, ויש להוסיף, מרקעים שונים, לפעמים משני שבטים, ומשתי משפחות שונות, או מעדות שונות, ורק השכינה שביניהם מאחדת אותם להיות אחד, ולכן המשילו זאת חז"ל "כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים", דהיינו חבור בין אבנים נפרדות ליצירה אחת מושלמת של בית.
ירושלים גם היא מסמלת יחוד וזווג של בחינות שונות, של יראה ושלום הרמוזות בשמה ירו-שלם. "ירושלים לא נתחלקה לשבטים", משום שהיא מאחדת בין כולם, היא נקראת "עיר שחוברה לה יחדו", שמחברת בין ירושלים של מעלה ושל מטה, ושעושה כל ישראל חברים זה לזה. ולפי זה מקבל המשל של לזווג חתן וכלה לבונה חורבה מחורבות ירושלים עומק נוסף, שמקום שבו שורה השכינה הוא כוח מאחד נפרדים להיות אחד"
אותם קולות שנשמעו במתן תורה נשמעים בטקס חתונת חתן וכלה כנאמר" גמ' ברכות דף ו ע"ב:
"וא"ר חלבו א"ר הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות שנאמר: "קול ששון... קול אומרים הודו את ה' צבאות " ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות... רבי אבהו אומר כאילו הקריב תודה שנאמר: "מביאים תודה בית ה' " רבי נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר: "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה' ",
כך כל מי ששותף בשמחת חתן וכלה כאילו עומד לפני הקב"ה במתן תורה וזוכר לחזות באור השכינה
כביאור הקטע ע"פ המהר"ל ב"נתיבות עולם ":
בזיווג חתן וכלה נוצרת הויה שלימה עליונה, הויה זו אינה טבעית אלא אלוקית. מפני שמצד הטבע כמעט ואין לאיש ואשה מכנה משותף- הם שני עולמות שונים, ואיחודם הוא הרובד הרוחני הפנימי העמוק של הקשר ביניהם. ורמז לדבר: ה-י' היתרה באיש וה-ה' היתרה באשה שיוצרים את המילה: י-ה'.
שמחה אמיתית היא ביטוי לשלימות. הקשר בין האיש לאשה המתבטא באיחוד הרוחני שביניהם- בהכרח מביא לידי שמחה, והשמחה עצמה מביאה את האדם לידי הרווחה והרחבת הדעת.
לפ"ז, מובן מדוע מי שאינו משמח חתן וכלה "עובר בחמישה קולות". כיון שהקול- טבעו להתפשט לחמישה כיוונים (ד' רוחות העולם ובאמצען), א"כ מי שאינו משמחם מונע מהם את אותה התפשטות והרווחה שהיו זוכים להם ע"י אותה שמחה.[ואפשר להוסיף שהוא כעובר על " לא תשא ולא תחמוד.." ]
ומאידך, מובן למה מי שמשמח זוכה לתורה. כיוון שכאשר ירדה התורה- ע"י התפשטותה נוצרה הויה שלימה בעולם שהייתה חסרה קודם, וזו גם הסיבה שהתורה ניתנה בחמישה קולות. וכשמשמח הויה אלוקית שלימה כחתן וכלה, זוכה להויה אלוקית שלימה אחרת- התורה.." אז מי שרוצה לזכות בחמישה קולות התורה כפ"ס "והוא מכתב ה" הוא חרות על הלוחות " שמשולים לקולם של חמישה חומשי תורה בהם אנו הוגים ומהם יוצאים פניני תורה אלה שלפניכם , מוזמן לשמוח!! ולזכות באור של ה" ,כדאי לכם!! רק בשמחות ובריאות!
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
