"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לה'..." (שמות טו, א)

השבת שבה קוראים את פרשת בשלח מכונה "שבת שירה", זאת על שם "שירת הים" ששרו משה ובני ישראל על נס "קריעת ים סוף", שירה שמתחילה בפסוק: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה".

הקריאה הפשוטה של פסוק זה קוראת את המילה "אָז" כתיאור זמן מסוים. אָז - לאחר "קריעת ים סוף" נאמרה שירה זו. אך חכמי המדרש בדרכם המעמיקה יוצקים תוכן נוסף למילה התמימה "אָז" (שמות רבה כג, ג):

"אמר משה: ריבון העולמים במה שחטאתי לפניך, בו אני מקלסך... אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: יודע אני שחטאתי לפניך ב'אָז' שנאמר (שמות ה, כג): 'וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִיצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ', והרי טבעת אותו (את פרעה) בים, לכן אני משבחך ב'אָז', הדא הוא דכתיב: 'אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה' - בא וראה דרך הצדיקים, במה שהם סורחים הם מתקנים".

חכמי המדרש עקבו אחר הופעתו של המילה "אָז" בדבריו של משה רבינו, וגילו שבפעם הקודמת הוא אמר אותה במנגינה שונה לחלוטין. זה היה לאחר שמשה נשלח על ידי אלוקים להזהיר את פרעה מלך מצרים שישחרר את עם ישראל מעול השעבוד, אך פרעה, לא זו בלבד שלא נענה לאזהרה, אלא הוסיף להכביד את עולו על עם העבדים ומנע מהם את צורכיהם הבסיסיים ביותר. משה לא יכול היה לשאת את הכישלון ופנה בתלונה אל האלוקים.

עתה, מספרים לנו חכמי המדרש, לאחר "קריעת ים סוף", נזכר משה באותה תלונה. עתה הוא מבין שראייתו הייתה מוגבלת ותלונתו לא היתה מוצדקת. עתה הוא מפנים שהתהליך שהתרחש לא היה מקרי, אלא מתוכנן, ודווקא מתוך אותה אטימות, רשעות וגאווה של פרעה, הוא הגיע לאותה תבוסה מוחצת של "קריעת ים סוף".

אנו רואים את ההווה וזוכרים מעט את העבר, אך אין לנו כל ידיעה על העתיד. אין ספק שפעמים רבות היינו מתייחסים באופן שונה אל ההווה, לו ידענו כיצד הוא עתיד להתגלגל בהמשך הדרך. אך אין צורך להמתין לעתיד כדי להבין טוב יותר את העבר. חיים של ענווה ואמונה גורמים לנו לראות באור אחר גם את ההווה שנראה פחות מוצלח.

מי יודע איזה דבר טוב עשוי לצמוח מהקושי שאנו חווים? מי יודע כמה אור נוכל לגלות דווקא מתוך החושך?

שאלה מהותית ועמוקה - למה צריך את מצרים? למה צריך את החושך?

כל סוד מציאות האדם בעולם וכל סוד מציאותו של עם ישראל הוא שאנו הופכים חושך לאור ומר למתוק. העולם הזה נברא כמקום של חושך והעלם. מצרים היא הביטוי למצריו של העולם הזה, החומרי והשפל. אולם, כל תכלית הירידה לעולם הזה ול"העלם" שבו, כמו גם תכלית הירידה למצרים, היא העלייה משם ברכוש גדול (בראשית טו, יד): "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל". ירדנו לעולם הזה על מנת להאיר דווקא מתוך המאבק שלנו בחושך, ולעשות 'איתהפכא' מן החושך אל האור. זהו סדר העולם (בראשית א, ה): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר" - בתחילה חושך, ורק אחר כך אור.

עלינו ללמד את עצמינו לימוד גדול - כיצד להנחיל בתוכנו את השאלה? כיצד לחדש בכל יום את החושך, על מנת לצאת בכל יום מן המצרים של האתמול, ולהתחדש.

מרן הרב קוק זצ"ל נוקט בביטוי "אוצרות חושך", ממנו משתמע שהחושך הוא בעצם אוצר הגונז בקרבו שפע טוב (אגרות הראי"ה, אגרת שע"ח): "ורכוש גדול ועושר רב מתגלה מתוך אוצרות חושך".

נכון, איננו יודעים את הכל - אך יש מי שיודע ועליו אנו יכולים לסמוך.

הרב שמואל רבינוביץ (רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים), מהספר: "אבני דרך בפרשת השבוע"

הרב יהושע שפירא, מהאתר: "ישיבת ההסדר רמת גן" - https://www.yrg.org.il/