"והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבתיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה. שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה'. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים" (שמות יג,ה-ט). "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה. והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שם,יד-טז). בתפילין של ראש יש ארבעה בתים, ואילו בתפילין של יד יש בית אחד. התפילין קשורות ליציאת מצרים (כמו שמובא בפס'), ולכן נראה שיש בזה רמז ליציאת מצרים. ה' אומר למשה את תהליכי הגאולה ממצרים: "לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'” (שמות ו,ו-ח). יש 5 לשונות הגאולה, כשארבעה מהם קשורים ישירות ליציאת מצרים והמשכה, ולשון אחת קשורה לכניסה לא"י, שההבדל ביניהם הוא שהארבעה הראשונים זה ה' עשה לנו בלי מעשים שלנו, ואילו האחרונה – כניסה לא"י חלה במעשינו, שהחובה עלינו לעשות – לכבוש את הארץ (ראה ב'תורת השבת והמועד' – 'הכוס החמישית' למרן פאר הדור הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א). לפי זה נראה שבתפילין של ראש יש עניין של גילוי חיצוני, שיראה לבחוץ: '(דברים כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תניא, ר"א הגדול אומר: אלו תפילין שבראש' (מנחות לה,ב). לעומת זאת בשל יד יש עניין של פנימי – ניסתר (שנראה לאדם המניח ולא כלפי חוץ): 'רבי אליעזר אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר (שמות יג, ט) "והיה לך לאות לך לאות" ולא לאחרים לאות' (שם לז,ב). לכן תפילין שהם חיצוני – שמגלים שם ה' לחוץ, זה כנגד ארבעת הלשונות הראשונים, שבהם ה' התגלה ועשה, ולכן בהם יש ארבעה בתים, כנגד ארבע לשונות, וכן כנגד שם ה' הויה (שפעל מעל הטבע בגלוי) שהוא ארבע אותיות, שמגלים שם ה' בגלוי (לכן נראה שבתחילת הלשונות מופיע “לכן אמר לבני ישראל אני ה', והוצאתי" וגו', שאני ה' מתגלה בארבעת הלשונות של יציאת מצרים [אמנם גם לאחר "והבאתי" לא"י נאמר שם ה', אלא שבהתחלה מודגש לומר לבנ"י, כעין להדגיש במיוחד, שבשל כך אפעל באלו, ואלו בסוף זה אני ה' כמו שמופיע בהרבה מקרים בתורה, כיון שיש גילוי ה' בכל התהליך אז מובא אני ה', ובפרט שגם הכניסה לא”י זה כהמשך מכח ארבעת הלשונות הראשונים של יציאת מצרים, כך שגם בו יש גילוי של שם ה' כהמשכם, ועוד שבא”י יש עניין לגלות את שם ה', שלשם כך יצאנו ונכנסו לארץ כדי לגלות שם ה', ולכן מדגיש שלשם כך אנו נכנסים לארץ, וכן יש גילוי שם ה' מהניסתר – שמתגלה דרך ניצחוננו]). לעומת זאת בשל יד שזה ניסתר, בזה יש בית אחד כנגד לשון אחת של "והבאתי", ובו ה' עוזר לנו אבל זה ניסתר, כי בנ"י הם הפועלים לכיבוש הארץ, וה' עוזרם בסתר, ולכן זה בית אחד ובו בפנימיותו יש ארבע פרשיות כנגד שם ה' (וכן כנגד ארבעת לשונות היציאה ממצרים, שכל יציאת מצרים תכליתה להיכנס בסוף לא”י. לכן גם בתפילין של ראש שכנגד ארבעת הלשונות, הבסיס שלהם משותף [וכן כולו עור אחד], רק שהבתים מתחלקים לארבעה, כביטוי שארבעת הלשונות תכליתם יציאה ממצרים בשביל כניסה לא”י). נראה שלכן בפרשיה הראשונה כאן (בפרק יג) נאמר בסמוך (בפסח) על הכניסה לארץ (מודגשת הארץ שכרגע יש בה את שבעת העממין), שזה כרמז לתפילין של יד שמרמזות על א"י (וזה גילוי של פסח, גילוי שם ה' בעולם, כמו כשפסח ה' במצרים נעשה קידוש השם גדול, כך זהו א”י שבה מגלים ומקדשים את שם ה' בעולם כראוי), ובפרשיה השניה (פטר חמור) נאמר על הכאת בכורי מצרים, שזה כרמז לתפילין של ראש שמרמזות על היציאה ממצרים (ולכן זה פטר חמור שכנגד הריגת בכורי מצרים, שהם נמשלו לחמורים) [לכן מיד בסמוך נאמר “ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה” (שמות יג,יז), שאם בנ"י יבואו להילחם הם יפחדו ויחזרו למצרים, כי במלחמה על א”י ה' לא עושה ניסים כקריעת ים סוף, אלא צריכים להילחם עליה (ראה ב'תורת השבת והמועד' – 'הכוס החמישית', וב'תורת המקרא' “בשלח” אות א, למרן שר התורה הרה”ג שלמה גורן זצוק”ל זיע”א), שלכן זה סמוך לתפילין בפרשיה השניה שמרמז על גילוי של ארבעת לשונות הגאולה ממצרים שהיו בנס, שזה לא שייך במלחמה על א”י (שנרמז בפרשיה ראשונה), ולכן עכשיו בדרגת הפחד שלהם צריך לעשות להם נס (כמו שייעשה בקריעת ים סוף), שזהו שסמוך לרמז לארבעת הלשונות שהם בנס גלוי, ולכן לא העביר דרך פלישתים שצריכים להילחם ולא ע”י נס]. אולי לכן: 'תנא: סח בין תפילה לתפילה, עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. תנא: כשהוא מניח, מניח של יד ואחר כך מניח של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואחר כך חולץ של יד' וכו' (מנחות לו,א). שקודם מניחים של יד ואח"כ של ראש, כיון שאנחנו לאחר כיבוש הארץ (ובזמן המדבר זה היה סמוך לכניסה, שהרי יש בתפילין שתי פרשיות מספר דברים, כך שזה כעין לאחר התחלת המלחמה על א”י, שכבשו את סיחון ועוג), ופועלים כך לקדש את העולם כל הזמן, ובתוכו – בזמן שמניחים את של יד, גם יש של ראש, כיון שיציאת מצרים זהו הפנים, ששם התגלה שם ה', ואנו ממשיכים לגלות ה' בהמשך לזה, שע"י הניסים הגלויים (כיציאת מצרים) אנו מאמינים גם בניסים הנסתרים ('ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים' וכו' [רמב"ן שמות יג,טז]), שמגלים את ה' גם בהם. לכן כיום שלא ראוים ניסים גלויים, בכ"ז מאמינים במעשי ה' מתוך הניסים שהיו במצרים, שכך בכיבוש הארץ שמעשה ה' ניסתר אנו מאמינים שה' עוזרנו כמו שראינו בניסי יציאת מצרים. לכן מי שמדבר בהנחת תפילין זו עברה שחוזרים עליה מערכי מלחמה, מעבר לפשט שבא ללמדנו שגם זה נחשב לעברה (ולכן חוזרים גם עליה מערכי המלחמה), יש כאן רמז שבמלחמה זהו כעין כיבוש א"י שנעשה על ידנו, אבל מאמינים ויודעים שה' עוזרנו בסתר, כמו שעזרנו נגד המצרים (שהיה בגלוי), ולכן מי שמפסיק ביניהם, כעין אומר במעשיו שה' לא עוזרנו כיום אלא רק אנחנו הנלחמים לבדנו, ולכן אחד כזה חוזר מערכי המלחמה שמא ימות כי ה' לא יעזרהו, כעונש כנגד המתבטא בחטאו. אולי אפשר לומר שארבעת הפרשיות כנגד ארבעת הלשונות: בפרשת קדש (שמות יג) נאמר על פסח שמתחייבים בכניסה לארץ, כך שיש קשר בין מכות מצרים לכניסה לארץ, שזה בעצם כרומז על כל המכות שתכליתם יציאה ממצרים והליכה לא"י, ולכן זה כנגד "והוצאתי", שהוא הפסקת השעבוד הקשה בתחילת המכות (וכן נאמר כאן על חג פסח שהוא שבוע, וכל מכה היתה במשך שבוע [שמו”ר ט,יב (לדעה שהיה מתרה שבוע, אז זה גילוי של שבוע כנגד ההתראה)]). בפרשת והיה כי יביאך (שמות יג) מודגש מצוות פטר חמור, שזה כנגד מכת בכורות, ולכן זה כנגד "והצלתי" שנעשה בסיום המכות ושילוחם. פרשת שמע (דברים ו) כנגד "וגאלתי" שזה כנגד קריעת ים סוף, כיון שבה מכריזים שה' הוא אלוקינו (“ה' אלוקינו"), כמו בקריעת ים סוף שאמרו "זה א'לי" (שמות טו,ב) [וכן השירה שאמרו על הים זה מאהבת ה', ובשמע נאמר “ואהבת” וגו']. פרשת והיה אם שמוע (דברים יא) נאמר על קיום המצוות, ולכן זה כנגד "ולקחתי" שזהו מתן תורה. (וכל אלו יחד הם הבסיס ל"והבאתי").