"ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך" וגו' (דברים יד,כג). ["ואכלת" וגו' – זה מעשר שני, שכבר למדנו ליתן מעשר ראשון ללוים, שנא' (במדבר יח) "כי תקחו מאת בני ישראל" וגו', ונתן להם רשות לאכלו בכל מקום, שנא' (שם יח) "ואכלתם אותו בכל מקום", על כרחך זה מעשר אחר הוא'. רש"י]. בתרו"מ יש מצוות מעשר ללוי שהוא אחד מעשר, ויש מע"ש או מעשר עני (תלוי בשנים) שגם הוא אחד מעשר. נראה שנרמז במספר עשר שמסמל שלמות, כרמז שאנו באים ומחברים את הפירות לקדושה שמתגלת בחיצוניות, שלא רק מסתפקים במה שיש קדושה בפירות מצד קשרם לא"י שבזה יונקים מקדושת השכינה (ב”ח. טור או"ח סימן רח), אלא גם בצד החיצוני מגלים זאת ע"י נתינת מעשר שבזה מתגלה שלמות של הקדושה, פנימי וחיצוני. זה גם מרמז על קדושה שהרי 'כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה' (ברכות כא,ב), לכן כמו שבאדם מתגלה קדושה ע"י עשרה אנשים, כך גם מגלים קדושה בעשרה שאדם נותן ללוי (מעשר) ולעני (מע"ע), או אוכל בעצמו בירושלים (מע”ש), כרמז לשכינה שמתגלה בעשרה. גם עשרה מרמז על עשרת הדברות ועשרת המאמרות (שקשורים זה בזה), שכך גם אנו באים לקדש את העולם לה' ע"י נתינת המעשר, ולכן ברמז לעשרה. כאשר עשר אחד זה ללוי, כנגד הצד העליון - השמימי, ועשר אחד לנו (בקדושה בירושלים) או לעני, כנגד הצד התחתון – הארצי, כחיבור של התעוררות משני הצדדים לקידוש העולם (ובפרט שיש קדושה מהצד הפנימי – מצד יניקת העץ בעצמו מהשכינה שבא”י, ולכן כנגד זה המעשר שמתגלה בנתינה ללוי, ויש קדושה מצד הנתינה שלנו, שזה מתגלה באכילה שלנו או של העני, שכך מגלים קדושה בשלמות). גם נראה שעשר כנגד הדברות שהביאו חיבור קדושה עליון לתיקון העולם במתן תורה, ולכן מעשר אחד כנגד "אנכי" (שזהו עשירית – אחת מעשרת הדברות), שזהו ללוי שהוא מוקדש לעבודת ה' (לעבוד את עבודת ה' כביטוי לגילוי גדול של אלוקותו בעולם. “אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” [שמות כ,ב], שכך הלוים מוקדשים לה', להיות כעבדי ה', שעובדים רק את ה' וכעין מנותקים מהעולם [ההיפך הגמור מעבדות מצרים]). ומהצד השני יש עוד מעשר כנגד הדברה השניה "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" וגו', שזה כרומז על הצד הכללי בעולם, שלא לתת אלוהות לע"ז שמתגלה בהחשבת הכוחות בעולם כאלוהות, ולכן זה כנגד הצד החול, ולכן זהו מע"ש שאנו האנשים הרגילים שחיים את חיי היומיום מראים שיש רק אלוקות אחד, וזהו ע"י אכילה בירושלים במקום שבו יש גילוי קדושה גדול, שמקשר לאלוקות ה' (ששם המקדש), או שנותנים לעני, להבדיל מע"ז שהיו גסים ואכזריים, שלהבדיל מזה ה' הוא א'ל רחום וחנון, ולכן אנו דואגים לעניים. נראה שבשנים א,ב,ד,ה נותנים מע"ש, ואילו ג,ו נותנים מעשר עני, כיון שזה כנגד הבריאה, כמו שלכן השנה השביעית זהו שמיטה כמו יום השבת, שכך השמיטה היא "שבת הארץ" (ויקרא כה,ו). לכן ברוב השנים זהו גילוי של פעולתנו בעולם, שמתקנים את העולם (וזהו ע"י כח א"י, שכאן שורש הקדושה והתורה בשלמות בעולם, ולכן חל בפירות א”י), אבל ב-ג' וב-ו' שיש בהם גילוי של קשר לחטא, בזה צריך לחזק יותר, ולכן לא מספק שאנו אוכלים בירושלים כביטוי לקשר לקדושה, אלא עושים בזה מצוה, שנותנים לעני (שגם העני [בהגדרתו] הוא אדם שפועל בעולם כמונו, רק שהוא עני). שזהו כנגד שביום ג' יצאו העצים, שבניהם היה עץ הדעת שהוא קשור לחטא שאח”כ, אולם אפילו יותר מזה, כבר אז התגלה קשר לחטא – לאי קיום דבר ה', שהאדמה הוציאה שלא כציווי ה', שלכן נתקללה כשנענש אדם: 'ולמה נתקללה? … ר"י בר' (שמעון) [שלום] אמר: שעברה על הצווי, שכך אמר לה הקב"ה: "תדשא הארץ דשא" וגו', מה הפרי נאכל אף העץ נאכל, והיא לא עשתה כן, אלא "ותוצא הארץ דשא" וגו', הפרי נאכל והעץ אינו נאכל' (ב"ר ה,ט). וביום ו' נברא האדם שחטא, ואף החטא עצמו היה ביום שישי (סנהדרין לח,ב), לכן בשנים שכנגד אלו נותנים מעשר לעני. אולי גם ביום ראשון נברא האור, שמרמז לקדושה (“כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג]), ובשני נברא הרקיע, כנגד הצד העליון, וכן הופרדו מים של מעלה ומים של מטה, שמים מרמזים לתורה ('... דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים"' [ב”ק פב,א]), וברביעי נתלו המאורות, שהם בשמים ולכן מרמזים על מעלה – כרמז לרוחני (וכן הם מאירים כך שמרמזים לאור), ובחמישי נבראו העופות שעפים למעלה, כעליה ברוחני, וכן דגים שחיים במים שמרמזים לחיים ע"י התורה. לכן בכל אלו עולים לירושלים למקום קדוש כדי להראות חיבור לקדושה שקיים במהות השנה כנגד היום שכנגדו. אבל בשלישי התגלתה היבשה ונבראו הצמחים, שזה צד גשמי, ובשישי נברא אדם ובהמה, שבהמה (וחיה) מרמז על צד גשמי גס (ואדם אם לא הולך בדרך התורה יכול להדרדר ביותר, ולהיות אפילו גרוע מבהמה), לכן בזה נותנים לעני, שהעני חשוב כמת (נדרים סד,ב), כעין ביטול כח הגשמי שמושך לרעה, וזה ע"י גילוי של המידות הטובות שמתחשבים באחרים, שזהו גילוי מידותיהם של ישראל ('שלשה סימנים יש באומה זו: הרחמנים, והביישנין וגומלי חסדים' [יבמות עט,א]), ושל גילוי ה' בעולם שדרך זה מתדבקים בו ('ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מאי דכתיב (דברים יג, ה) "אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה?! והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) "כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא"! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים' וכו' [סוטה יד,א]), וכן זהו שורש התורה (שלכן מתגלה בתחילתה ובסופה: 'דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים' וכו' [שם], וכן אמר הלל: 'דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור' [שבת לא,א]), לכן מגלים קשר לקדושה ותיקון ע"י התורה ודבקותנו בה', שזה נעשה ע"י הנתינה לעני. אולי אפשר גם שזה מרמז על זמן המשיח, שאנו מרמזים שרוצים להעלות את העולם לתיקונו, ולכן מגלים כעין רמז לשבוע שבו בא המשיח: 'ת"ר: שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה: (עמוס ד, ז) "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר", שניה חיצי רעב משתלחים, שלישית רעב גדול ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה ותורה משתכחת מלומדיה, ברביעית שובע ואינו שובע, בחמישית שובע גדול ואוכלין ושותין ושמחין ותורה חוזרת ללומדיה, בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא' (סנהדרין צז,א). בשנים א,ב,ד,ה הם דברים די מצויים, שיש קצת רעב או שובע, ולכן בזה מתנהגים כרגיל שהפירות שלנו, ולכן אנו אוכלים אותם (בירושלים, כיון שמרמזים על התיקון שלעתיד, במשיח שהוא יהיה מלך בירושלים, ובכלל ירושלים זהו מקום הקדושה, ולכן כנגד שאנו מכוונים כנגד התיקון של העולם שלעתיד). אבל ב-ג' שיש רעב גדול עד שמתים רבים מאוד והתורה משתכחת בשל כך, זה דבר לא מצוי, ולכן כנגד זה נותנים לעני, כרמז למתים (שעני חשוב כמת), ובשישי יש קולות שהמשיח בא (שגם זה לא מצוי כרגיל), ולכן כרמז לקראת הגעתו של המשיח  "... הנה מלכך יבוא לך … עני ורכב על חמור” וגו' (זכריה ט,ט), ולכן נותנים לעני כרמז לקראת ביאת המשיח, שהוא עני. ובשביעית זהו כתיקון עולם (שבמוצ"ש בן דוד בא) ולכן הכל לה' בלי תפיסת אדם, אלא כולם יכולים לקחת, כעין גילוי שלם שהכל של ה' ולא של אף אחד פרטי. בפרטי הפירות החייבים בתרו"מ חלקו הראשונים: לדעת רש"י (ברכות לו,א. ד"ה 'גבי') וסיעתו (רוב הראשונים) החובה היא רק על דגן תירוש ויצהר. לדעת הרמב"ם (הל' תרומות ב,א) כל מאכל אדם שגודל בארץ (חוץ מירקות שמוחרגים) חייב. ויש שיטה שהחובה היא בשבעת המינים (רמב"ן וריטב"א ע"פ הראב"ד [אולם הוא עצמו דחה שיטה זו]). נראה  ששיטת הרמב"ם זה בכל מאכל שגודל בארץ שיש בו אפילו קצת חשיבות (ולכן לא ירקות שהם כטפלים ובלי חשיבות), יש בו חשיבות שלכן ראוי לגלות בו קדושה וחיבור לה', כדבר חשוב. לשיטה של שבעת המינים זה דווקא בפירות חשובים, שחשיבותם היא בכך שבהם מתגלה מעלת א"י, שזהו שבעת המינים [ז"א יש בהם חשיבות גדולה יותר משאר הפירות בעולם, ולכן מהם ראוי לתת גילוי לקדושה, וכן תרו"מ קשור לא"י, ולכן מתגלה בפירות שמגלים קשר לא"י] (וכן יש בהם גילוי של קדושה, כביטוי של מעלת א"י שהשכינה מתגלה בה, כמו שלכן גם רמזו בהם הלכות ['… "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש", ואמר רב חנין: כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר' וכו' (סוכה ה,ב-ו,א)]). נראה שלמ"ד דגן תירוש ויצהר, יש בזה גילוי של קשר לתיקון העולם, שהוא בשורשו קשור לאבותינו שהם היסוד של תיקון העולם – בהם החל להתגלות והם האבות של זה – שאנו עושים זאת כהמשך מכוחם, כהמשך מבחירת ה' בהם. לכן דגן כנגד אברהם שהוא הראשון שהחל לקרוא בשם ה', ולכן זה מתבטא בדגן: 'שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן' (ברכות מ,א). תירוש כנגד יצחק, שנעקד על המזבח, אע”פ שהיה זה ניסיון קשה ביותר, שכאב לאברהם ביותר ובכ”ז עשה זאת, וכן כאב לשרה עד שמתה כששמעה זאת (וכן יש צער על מותה שקשור בזה), לכן זהו תירוש: 'שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין' (שם). יצהר כנגד יעקב שממנו יצאו בנ"י (שלא יצא ממנו פסול כמו מאברהם ויצחק, אלא רק בנ"י), לכן זהו כשמן שבו מאירים, כרמז לאור של תורה ומצוות שנעשים על ידנו בעולם, "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג). אולי גם זהו כנגד תיקון לעץ הדעת, שיש שלוש דעות מה היה עץ הדעת: גפן, תאנה או חיטה (ברכות שם), שמצד האמת יש אמת בכל שלושת אלו, שיש חלק שקשור לכל אחד מאלו. לכן זה מתבטא בתרו"מ בשלושה דברים חשובים, כביטוי לתיקון העולם מהחטא, לכן דגן ותירוש, זה כנגד חיטה וגפן, אולם תאנה אינה כ"ך חשובה, לכן בזה בא היצהר – הזית שהוא חשוב, ובו מאירים, שזהו כנגד התאנה שממנה עשו בגד כדי להתכסות כדי שלא יראו אותם עירומים, שלא יראו את שליליותם, לכן כנגד זה השמן שמאיר, שהוא מאיר בחיוב, שזהו כנגד הסתרת השלילה, ויותר מזה, במקום הבגד שעשו, ה' עשה להם בגד של אור: '"ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם”, בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב: כתנות אור, אלו בגדי אדם הראשון, שהן דומים לפיגם רחבים מלמטה וצרין מלמעלה' (ב"ר כ,יב), כך שהבגדים המעולים שה' נתן להם זהו כבגד של אור, שהוא במקום הבגד שעשו מהתאנה, שעשו ממנה בשל שחטאו בה. לכן התיקון לגילוי של תאנה בעץ הדעת נעשה ע"י הזית שהוא מאיר.