ישנם שתי מקורות בחז"ל אשר מתייחסים לגיל שמונים:

•  "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה". (מסכת אבות ה, כא)
•   "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון" (תהילים צ, י)

נשאלת השאלה: לכאורה, ככל שהאדם הולך ומתבגר, הכוח שלו הולך ונחלש! אז למה חשבו חכמים שדווקא "בן שמונים" - לגבורה? לא יותר מתאים להגיד בן 50 לגבורה?

תשובה: הגבורה שנאמרה בפסוקים לא מכוונת לחוזק פיזי (כמו שמשון הגיבור), אלא לגבורת הנפש. ובעצם חז"ל רצו ללמד אותנו שהגבורה האמיתית היא לא גבורה פיזית אלא גבורה רוחנית. ודווקא בגיל 80, כשמטבע העולם הכוח הפיזי כבר פחות חזק, אז הגבורה הרוחנית יכולה להתחזק ולהתרומם.

הדוגמא הטובה ביותר שאפשר להביא היא משה רבנו, שהיה בן 80 כשהתחיל את "הקריירה" שלו. שכתוב:  "ומשה בן שמונים שנה, ואהרן בן שלש ושמונים שנה, בדברם אל פרעה" (שמות ז, ז). התורה לא סתם סיפרה לנו על הגילאים של משה, אהרון ומרים (שהיתה בת 85 ביציאת מצרים), אלא ביקשה ללמדנו שגם, ואולי, דווקא בגיל שמונים, אפשר ללכת ולהתעלות מדי יום ומכוח הגבורה הזו באה גאולתם של ישראל.

הרב קוק מסכם את כל הנושא בצורה יפה ואומר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים". הרב מתכוון להסתכלות חיובית, לשמחה ואופטימיות שמשנה את המציאות לטובה. גם כשיש באופן טבעי עייפות החומר, האדם יכול להוסיף כוח רוחני ולהאיר את העולם במלוא העןז.