הלכות צום עשרה בטבת

על פי פסקי מרן הרב מרדכי אליהו זצוק"ל[1]

ובנו מו"ר הרב שמואל אליהו שליט"א

w הנחיות לגבי חולים בקורונה ומי שנצא בבידוד wמהות הצום w זמן התענית w תפילות התענית w קריאת התורה והפטרה w אמירת נוסח "רבון העולמים" לפני יהיו לרצון w רחיצה, סיכה, סנדל ותשמיש w נשים בהיריון ומניקות w ילדים קטניםw מי שהיה צריך לצום ואכל במזיד או בשוגג w תענית עשרה בטבת שחל בערב שבת w חתן וכלה w ברית מילה בתענית

 הנחיות לגבי חולים בקורונה ומי שנמצא בבידוד

א.      מי שנמצא בבידוד ומרגיש טוב – צריך לצום בי' בטבת. אבל אם הוא מרגיש תסמינים וחולשה ועולה לו ספק שמא הוא נדבק, אסור לו לצום, כיון שהמחלה תוקפת את האדם בצורות שונות, וכשאדם חלש היא תוקפת אותו יותר חזק.

ב.      כל מי שחולה קורונה (38 מעלות חום או כל תסמין אחר) – אינו צריך לצום ועליו לאכול כרגיל.

ג.       מי שהיה חולה בקורונה והבריא ומרגיש עדיין חלש וכואב במקומות שונים – לא צריך לצום בעשרה בטבת.

מהות הצום

ד.      "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה. ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותם הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר: 'והתודו את עונם ואת עון אבתם'". (ויקרא כו מ - רמב"ם, הלכות תעניות ה א).

ה.     אחד מהימים הללו הוא תענית עשרה בטבת - בו צר נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים וסגר אותה מכל עבר במצור ובמצוק, ומזה נמשך חורבן הבית ראשון וגלות העם. (עיין שו"ע תקמ"ט סעי' ב', תשב"ץ ח"ב סי' רע"א, הלכ' תענית פ"ה ה"ב, מנחת חינוך מצווה ש"א).

ו.        בימים אלו של התעניות חייב כל איש לפשפש במעשיו, כי אין העיקר בצום, אלא בשינוי המעשים. ושינוי המעשים קורע גזירות רעות. כמו שקרה עם אנשי נינוה כאשר הכריז יונה הנביא "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת" צמו אנשי נינוה, התענו ושינו את מעשיהם הרעים ובעקבות כך בטלה הגזירה. וחכמינו זכרונם לברכה לימדונו כי ביטול הגזירה היה בגלל שינוי מעשיהם הרעים, ולא בגלל הצום. שהרי כתוב "וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה", ולא כתוב "וירא את שקם ואת תעניתם", ללמדך כי שינוי המעשים הוא הגורם ביטול הגזירה, והתענית היא הכנה לתשובה )תענית טז א(. ולכן אותם אנשים המבלים יום צום בטיול או עסוקים בדברים בטלים, תפסו את הטפל והניחו את העיקר. )עיין כה"ח תקמט ס"ק ב. מ"ב שם ס"ק א(.

ז.        כגודל הצער שיצטער אדם על חרבן ירושלים יזכה לשמוח בשמחתה, שנאמר: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". (תהלים צ, טו) וכדברי הנביא: "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה".) ישעיה סו י(.

זמן התענית

ח.     מותר לאכול בלילה שלפני הצום עד שיעלה עמוד השחר. והוא שלא ישן שינת קבע, אבל אם ישן שינת קבע - אסור אחר כך לאכול או לשתות. ואם אמר או חשב קודם שישן: "הריני מתכוין לאכול קודם עמוד השחר" בנוסח זה או אחר. - יכול לאכול.

ט.     גם מי שרגיל בכל בוקר לשתות לאחר השינה לפני עלות השחר - צריך להתנות על השתייה כדלעיל. ולדעת הפוסקים כרמ"א הרגיל לשתות - אין צריך "תנאי". וכתב המשנה ברורה (מ"ב תקסד ס"ק ו( שטוב להחמיר ולהתנות. ולפי הזוהר הקדוש גם אם התנה - לא יאכל לפני עלות השחר. ונהגו להקל ולשתות עם "תנאי" קודם עמוד השחר אך לא לאכול. ומי שחושש שלא יוכל לצום אם לא יאכל לפני עלות השחר - לא יחמיר גם באכילה. )עיין שו"ע תקסד. מ"ב שם ס"ק א. כה"ח שם ס"ק ז-ט. כה"ח פט ס"ק כח, ל. כה"ח תקפא ס"ק סט בא"ח ניצבים א(.

י.        מותר לאכול בערב הצום יותר מהרגיל, ואין צריך להחמיר בזה. (עיין כה"ח תקמ"ט י"א).

יא.   גם בליל תענית י' בטבת אין לערוך שמחות ולשמוע שירים כלל. (בא"ח דברים ה').

תפילות התענית

יב.    תפילת "עננו" - היחיד אומרה ב"שומע תפילה" וש"ץ בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" כברכה בפני עצמה.

יג.     לדעת השו"ע אומר "עננו" החל מתפלת ערבית של ליל התענית, אף על פי שאוכל בלילה, אך למעשה מנהג הספרדים לומר עננו רק בתפילת שחרית ומנחה.

יד.    האשכנזים נוהגים שהחזן אומר "עננו" בחזרת תפילת שחרית והיחיד אומר עננו בתפילת לחש רק בתפילת מנחה, אפילו מנחה גדולה. )שו"ע ורמ"א תקס"ה סעי' ג' תוס' שבת כ"ד ע"א, ועיין להגר"א תקס"ה ס"ק ח' כה"ח אות ט"ז(.

טו.   שכח היחיד לומר "עננו" ולא הזכיר עדיין "ה'" של חתימת "שומע תפילה" -חוזר. ואם אמר "ה'" - אינו חוזר, ויאמר "עננו" בסוף "אלקי נצור".

טז.   שכח השליח צבור לומר "עננו", אם אמר רק "ברוך אתה" של חתימת "רפאנו" חוזר לומר "עננו" עם חתימה וממשיך "רפאנו וכו'" ואם כבר הזכיר "ה'" אינו חוזר, אלא אומרו בשומע תפילה בלא חתימה (עיין כה"ח סי' קי"ט ס"ק כ"ג). שכח לאומרו גם ב"שומע תפילה אומרו "אחרי ה'" יהיו לרצון" הראשון קודם "אלוקי נצור". (עיין כה"ח ס"ק כ"ח ומשנ"ב ס"ק יט(.

יז.     כתב השו"ע שאין שליח ציבור אומר "עננו" בחזרה אלא אם כן ישנם בבית הכנסת עשרה שמתענים, ונוהגים שבתענית ציבור די בששה, ולדעת המשנה ברורה צריך לכתחילה שבעה. (עיין כה"ח תקסו ס"ק לב).

יח.   מי שאינו מתענה לא יהיה חזן. אם אין חזן אחר שמתענה וישנם שישה מתענים בבית הכנסת לא יאמר החזן "עננו" בתפילת לחש ולא יאמרנה בחזרה בברכה בפני עצמה אלא יאמרה ב"שומע תפילה" כדרך שהיחיד אומרה בלבד. (ובמקרה זה לנוסח האשכנזים יאמר בחזרה "ביום צום התענית הזה" ולא "תעניתנו" שהרי החזן אינו מתענה. עיין שו"ע תקס"ו ג', ברכ"י ב', מ"ב ס"ק ד', ועיין רמ"א סי' תקס"ה ומג"א וט"ז ס"ק א').

יט.   אין לומר "עננו" בתפילת ערבית של מוצאי הצום אע"פ שהוא עדין בצום.

כ.      נשיאת כפים במנחה - כשמתפללים מנחה בתענית ציבור חצי שעה סמוך לשקיעה - ישאו הכהנים כפים. ויש מקילים ונושאים כפים אפילו אחרי "פלג המנחה" דהיינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, ואין למחות בידם. אך אין לשאת כפיהם לפני כן. (שו"ע תקס"ו סע' ח', וקכט סע' א. בא"ח תצוה כ"ג, ר"פ ח"ד סי' ה', לוח אר"י)

כא. כהן שלא מתענה מחמת אונס וכד' - לא ישא כפיו ויצא מבית הכנסת לפני "רצה". (עוי"ח ויקהל ז'. כה"ח קכט ס"ק ה).

כב.  גם האשכנזים ישאו כפים במנחה של תענית. יש מקומות שלא נוהגים כן כחלק ממנהג חו"ל שנהגו האשכנזים לא לשאת כפיהם בימי החול, אבל בארץ ישראל נוהגים לשאת כפים כל יום בשחרית ולכן יעשו כן גם במנחת תענית. (לוח אר"י לגרי"מ טיקוצ'ינסקי).

קריאת התורה והפטרה

כג.   קריאת התורה - בתענית אין עולה לתורה אלא מי שמתענה. ואם אין שם כהן אלא הוא, יצא מבית הכנסת ויעלה ישראל. אם קראו מי שאינו מתענה לעלות לתורה - לא יעלה. יש אומרים שבשעת הדחק ובמקום שיש בו חילול ה' - יעלה. אם חושש שיקראוהו לעלות והוא אינו מתענה - יצא מביהכנ"ס קודם הקריאה. (עיין שו"ע תקס"ו ו' ט"ז ס"ק ז' מג"א ס"ק ח', כה"ח ס"ק מ"ב עד ס"ק מ"ו, מ"ב ס"ק כ"א).

כד.  הפטרה - יש שמפטירין במנחה, אולם רוב הספרדים נהגו שלא להפטיר בתעניות אלא בט' באב בלבד (רמ"א סי' תקס"ו ס"ק א' ועיין שם כה"ח ס"ק י').

כה. לנוהגים להפטיר יפטיר העולה השלישי, ואם אינו בקי יפטיר הלוי, ואם גם הוא אינו בקי יפטיר הכהן ואם גם הוא אינו בקי יפטר אחד מהקהל.

כו.   ספרדי שעלה לתורה בעליה שלישית בבית כנסת אשכנזי יכול לקרוא את ההפטרה בברכותיה שנגרר אחר הקהל, ועוד שיש מהספרדים שנוהגים להפטיר.

אמירת נוסח "רבון העולמים" לפני יהיו לרצון

כז.   במנחה של יום תענית י' בטבת אומרים ב"אלוקי נצור" קודם "יהיו רצון" השני: "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו, ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי יה"ר מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך ע"ג המזבח ותרצני". (ברכות יז ע"א, ועיין לשו"ע סי' תקס"ה סעי' ד' ועיין לכה"ח שם ס"ק כא כ"ב שיאמר קודם יה"ר האחרון ואם שכח יאמר אחר כך; נוסח זה מובא בסידור 'קול אליהו' בעמוד 257). וכן יאמרו זאת בכל תענית ציבור ולא רק בתענית יחיד.

כח.  אנו הנהגנו שביום התענית לאחר מנחה השליח ציבור אומר קטע זה בקול כדי להוציא אחרים ידי חובתם. ודבר זה לא חידוש שלנו אלא הובא בגמרא בברכות וכדלעיל (לשון מרן הרב זצ"ל בעלון קול צופייך ויחי תשס"ו גליון מס' 341).

רחיצה, סיכה, סנדל ותשמיש

כט. רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המטה - מותרים ב-י' בטבת. מי שהוא בעל נפש ואדם בריא, יחמיר בהם כמו בתשעה באב, אך אין להחמיר בנעילת הסנדל כיוון שעלול להראות משונה בעיני הבריות. גם בתשמיש המטה אין להחמיר בליל טבילה. (ס' תקנ סימן ב. כה"ח שם ס"ק י, יב).

ל.      לרחוץ פיו במים - אסור בכל תענית צבור. כמו כן אסור לטעום מאכל, אפילו אם מתכווין לפולטו אחר כך. אבל בתענית יחיד שאדם מקבל על עצמו, מותר לטעום ולפלוט, ומותר לשטוף את פיו) עיין שו"ע תקסז סע' ג והחונים עליו).

נשים בהיריון ומניקות

לא.  מעוברות ומניקות - פטורות מלהתענות ב-י' בטבת. ונקראת "מעוברת" רק משעברו ג' חודשים להריון ו"מניקה" נקראת רק כל זמן שמניקה ממש, ולא כל עשרים וארבעה חודש. ומכל מקום אם הן חלושות מאוד, דינן כמו כל חולה שאף על פי שאין בו סכנה פטורות מלצום.

לב.  מותר למעוברות ומניקות להחמיר על עצמן ולצום, אך ברגע שמרגישות צער - אסורות מלצום.

לג.   מי שמותר לו לאכול, אינו צריך לאכול "לשיעורים" כמו ביום כיפור, אלא אוכל כדרכו, ומכל מקום לא יתענג במעדנים, אלא יאכל רק מה שהוא צריך (מ"ב סי' תק"ן ס"ק ה').

לד.  כיום נהגו שאף הפטורים מתחילים בצום ואם מרגישים שלא בטוב - מפסיקים את הצום. (עיין שו"ע תקן סע' א. תקנד סע' ה והחונים עליו).

ילדים קטנים

לה. קטן - שיש בו דעת להתאבל מחנכים אותו לצום מעט עם הציבור, ומאחרים את שעת הארוחה שלו. וראוי לחנכו שלא יאכל מעדנים להתאבל עם הצבור. )עיין כה"ח תקן ס"ק ט. תקנד ס"ק כג(.

לו.    קטן שאינו מבין - מותר להאכילו אף מעדנים.

מי שהיה צריך לצום ואכל במזיד או בשוגג

לז.    מי שאכל שלא בהיתר ביום תענית ציבור בין בשוגג בין במזיד, חייב להשלים את התענית גם לאחר האכילה, (שו"ע תקסח סע' א) וישאל שאלת חכם כמה תעניות עליו לצום על מנת לתקן את אשר עיוות. (עיין כה"ח תקמט ס"ק ז. כה"ח תקנח ס"ק יב).

לח. מי שאכל בתענית פחות מכזית ושתה פחות מרביעית יכול לומר "עננו" בתפלה ואף להיות ש"ץ, ויש אומרים שאפילו אכל יותר מכזית ושתה יותר מרביעית יכול לומר "עננו" ואף להיות ש"ץ. וכן הלכה. (עיין כה"ח ומשנ"ב שם).

לט. אדם שלא צם מחמת חולי או זקנה - לא יכול לומר "ביום תענית הזה" ובודאי שלא יכול להיות ש"ץ.

מ.     שכח ובירך על מאכל ביום התענית, יש אומרים שיאכל מעט כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה. וסברתם היא שאיסור ברכה לבטלה הוא מדאורייתא ואיסור אכילה בתענית מדרבנן. יבוא דאורייתא וידחה איסור דרבנן. יש אומרים שלא יאכל בתענית כיון שאין להרבות עליו איסורים, די לו במה שבירך ברכה לבטלה, ולא יוסיף לעבור איסור דרבנן במזיד, וכן נוהגים.

צום עשרה בטבת שחל בערב שבת

מא. מתוך ארבע תעניות ציבור (צום גדליה, י' בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב) רק צום י' בטבת עשוי לחול ביום שישי.

מב. למרות שיש מצוה לטעום מהתבשילים בכל ערב שבת ורמז לדבר "טועמיה חיים זכו", מי שמתענה תענית יחיד – יכול לטעום מהתבשילים מבלי לבלוע, אך בתענית י' בטבת שהיא תענית צבור – אסור אפילו לטעום (מאמר מרדכי שבת פרק א סעיף כד).

מג.  כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת, מתענים בו עד צאת הכוכבים כמו בכל צום רגיל, ובתפילת מנחה קוראים בתורה "ויחל", אך אין אומרים תחנון ונפילת אפים, ובתפילת לחש ובחזרת הש"ץ אומרים "עננו". (עיין כה"ח תקן ס"ק יט' משנ"ב ס"ק י"א). ויתפללו תפילת מנחה מוקדם מהרגיל כדי לסיים את ערבית מוקדם. ואם מסיימים ערבית לפני צאת הכוכבים יש להזכיר למתפללים שלא לאכול לפני "צאת הכוכבים" ויזכרו לומר "קריאת שמע" בשלמותה אחרי צאת הכוכבים שזהו זמנה.

מד. אף מי שהתפלל ערבית של שבת וקיבל שבת מבעוד יום חייב להמשיך ולהתענות עד צאת הכוכבים (שו"ע סי' רמ"ט סעי' ד' ובהגהה ושם במשנ"ב סעי' כ"א, כה"ח שם ס"ק כ"ו וע"ע שו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי' ד' עמ' לג), והמדקדקים לוקחים עימם לבית הכנסת יין ומיני מזונות ומתפללים מוקדם כדי שיוכלו לקדש מיד עם צאת הכוכבים כך שלא יתענו כלל בשבת (וסברתם כי אין להתענות בשבת וכן למעט בעינוי ועיין ברב המגיד פ"ה הלכות תענית ה"ה בשם הראב"ד ועיין ביאור הלכה שם ד"ה וי"א ועיין שו"ת מאמר מרדכי ח"ד סי ד'). אך מעיקר הדין אין צורך בכך.

אחרי תפילת ערבית ימהרו ללכת לביתם, כדי שהצמים יוכלו לאכול מיד כשמותר ולא יאריכו את התענית ללא צורך (מאמר מרדכי שבת פרק כה סעיף יב). וראוי לומר את הזמירות שלפני הקידוש במהירות, שאף אחד מבני הבית לא יצטער חלילה. 

מה.אין לאכול לפני קידוש גם כשעשרה בטבת חל ביום שישי (מאמר מרדכי שבת פרק כה הערה יג).

מו.   טוב להזכיר לציבור שלא לשתות אחרי הקידוש לפני המוציא יותר מרביעית מים כדי לא להכנס לספק ברכה אחרונה. ואחרי המוציא ישתו כרצונם. (אחרונים ועיין בא"ח נשא אות ח, וספק זה קיים בכל שבתות השנה). אם טעה ושתה רביעית יברך ברכה אחרונה על המים קודם ברכת המוציא.

מז.   אישה שבעלה מתעכב בבית הכנסת והיא רעבה, או שילדיה רעבים, יכולה לקדש על כוס יין או מיץ ענבים כפי שבעלה עושה. במקרה זה היא צריכה לעשות "סעודה קטנה" אחרי הקידוש, שכן הקידוש צריך להיות במקום הסעודה ובזמן הסעודה. לכן טוב שתשתה עוד כוס קטנה של מיץ ענבים וכד' או שתאכל עוגה וכד', שכל אחד מהם נחשב כמו "סעודה קטנה". ואולם אם בעלה מגיע סמוך לקידוש שהיא עשתה, הסעודה המשפחתית היא הסעודה הסמוכה ואין צורך בסעודה נוספת.

מח.                        אם שותים יין או מיץ ענבים מיד אחרי הקידוש, לפני הנטילה, אין צורך לברך עליהם לא ברכה ראשונה ולא ברכה אחרונה. שהרי הקידוש הוא בוודאי חלק מהסעודה שאחריו, והיין הזה הוא חלק מהקידוש ואין צריך לברך אחריו ברכה אחרונה.

מט.מי שאכל מזונות אחרי הקידוש קודם נטילת ידיים, מברך עליהם בתחילה "מזונות" ואחר כך "על המחיה", ורק לאחר מכן ייטול ידיו לסעודה, ולא יסמוך על ברכת המזון לכתחילה. ואם לא בירך "על המחיה" קודם "המוציא", ונזכר אחר שבירך "המוציא", לא יברך ברכה אחרונה על מיני מזונות שאכל קודם ברכת "המוציא", רק יכוון לפטרם בברכת המזון.

נ.       מי שאכל פירות או שתה משקין קודם ברכת "המוציא", ושכח ולא בירך ברכה אחרונה קודם נטילת ידיים וברכת "המוציא", ונזכר אחרי ברכת "המוציא", יברך ברכה אחרונה אפילו באמצע סעודה, מפני שאין ברכת המזון פוטרת את הפירות שאכל או המשקין ששתה (בא"ח נשא ג').

חתן וכלה

נא.   חתן וכלה שחל אחד מהתעניות בתוך שבעה ימי משתה שלהם - חייבים להתענות. ואף על גב ששבעת ימי חופה הם כמו חג להם. ימים אלו הם חג פרטי שנקרא "רגל של יחיד", ו"אבלות של רבים" דוחה "רגל של יחיד". ועוד שצריכים הם לזכור את ירושלים בשמחת חתונתם ככתוב "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". (ריטב"א, תענית ל ב. עיין מ"ב תקסח ס"ק כב. כה"ח תקמט ס"ק ט. ביה"ל שם ד"ה "חייבים").

ברית מילה בתענית

נב.    כשחל ברית מילה ב-י' בטבת - אין דוחים את הברית ומלים את התינוק בזמנו.

נג.    מברכים את ברכת היין בברית, אומרים לקטן שלא צם שמכוונים לפוטרו, והוא שותה, ואת סעודת הברית עושים במוצאי התענית (קול צופייך פנחס תשס"ו).

נד.   אין אומרים תחנון כשיש ברית מילה בבית הכנסת או אם אבי הבן או הסנדק או המוהל נמצאים בתפלה, וכן אם יש חתן בבית הכנסת, אבל את הסליחות השייכות לתענית אומרים (קול צופייך פנחס תשס"ו).