"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"

(מסכת שבת כא, ב)

כאשר נכנסו היוונים להיכל בית המקדש הם טמאו את כל השמנים, ולא נותר שמן טהור להדלקת המנורה. כך הם חשבו, אבל פח שמן אחד נותר, חבוי מעיניהם, טהור וקדוש, חתום בחותמו של הכהן הגדול, ובפך השמן הזה נעשה נס ודלקו הנרות שמונה ימים מכמות שמן שהספיקה ליום אחד בלבד.

אמר האדמו"ר מגור, בעל "חדושי הרי"ם", זיע"א: כי מה שהתרחש בבית המקדש מתרחש בנפשו של כל אדם מישראל!

בלב כל יהודי מתחוללת מלחמה, בכל ימי חייו הוא נאבק - בין טוב לרע, בין מותר לאסור, בין נכון ללא נכון. מצד אחד קורץ העולם על שלל פיתוייו, כשם שהיוונים ניסו לפתות את אבותינו בבית קרקסים ובתי תאטרון, משחקים ספורטיביים ומרוצים. ולפעמים אותה מלחמה מתגברת ומתעצמת, ונדמה שהיוונים מנצחים, החומר מנצח את הרוח.

בית המקדש עולה בלהבות, וכך גם נפשו של האדם - אויבים משוטטים בתוכו ועושים בו כאוות נפשם הטמאה, מטמאים ומבהמים כל חלקה רוחנית זכה וטהורה, והאדם המהרהר בגורלו חושב שאבדה תקוותו וכי אין לו תקנה, הוא טמא, הוא נכשל לבלי קום.

ואז מתגלה פך השמן האחד והבודד, המסמל את הנקודה הפנימית, שאין פנימה ממנה, המקננת בלבו של כל יהודי - פח השמן הטהור שבנשמה, אותו ניצוץ קדוש וזך שלעולם לא יכבה, האש שלו נצחית ושלהבתו בוערת לנצח, הנותן תקווה גם לאלו שהרחיקו למחוזות נדחים - היכולים להיאחז בגחלת הקטנה השוכנת בתוך נשמתם ולהשתמש בה כדי להאיר את חייהם.

מתוך: "ותן חלקנו"