"ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה" (בראשית ג,ט). '"איכה" – יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב אם יענישהו פתאום. וכן בקין (בראשית ד) אמר לו "אי הבל אחיך”, וכן בבלעם (במדבר כב) "מי האנשים האלה עמך”, ליכנס עמהם בדברים. וכן בחזקיהו בשלוחי מרודך בלאדן (ישעיהו לט)' (רש"י). אמנם ה' פתח בדברים עם אדם כדי שלא יבהל, אולם מהלשון "איכה", שה' בחר לומר דווקא בלשון זו, דרשו חז"ל לדמות לחורבן הבית: 'אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא: כְּתִיב (הושע ו, ז): "וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְּרִית", הֵמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, מָה אָדָם הָרִאשׁוֹן הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן וְצִוִּיתִיו וְעָבַר עַל צִוּוּיִי, וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין, וְקוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה. הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ גַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, טו): "וַיַּנִּיחֵהוּ בְגַן עֵדֶן". וְצִוִּיתִיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, טז): "וַיְצַו ה' אֱלֹקים עַל הָאָדָם", וְעָבַר עַל הַצִּוּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יא): "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶנּוּ אָכָלְתָּ". וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, כג): "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹקים מִגַּן עֵדֶן". וְדַנְתִּי אוֹתוֹ בְּגֵרוּשִׁין, דִּכְתִיב (בראשית ג, כד): "וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם". קוֹנַנְתִּי עָלָיו אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקְרָא ה' אֱלֹקים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶכָּה", אֵיכָה כְּתִיב. אַף בָּנָיו הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְצִוִּיתִים וְעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין וּבְגֵרוּשִׁין וְקוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה. הִכְנַסְתִּים לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ב, ז): "וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל". צִוִּיתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז, כ): "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". עָבְרוּ עַל צִוּוּיִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ט, יא): "וְכָל יִשְׂרָאֵל עָבְרוּ אֶת תּוֹרָתֶךָ". דַּנְתִּי אוֹתָם בְּשִׁלּוּחִין, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה טו, א): "שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ". דַּנְתִּי אוֹתָם בְּגֵרוּשִׁין, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ט, טו): "מִבֵּיתִי אֲגָרְשֵׁם", קוֹנַנְתִּי עֲלֵיהֶם אֵיכָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה א, א): "אֵיכָה יָשְׁבָה"' (ב"ר יט,ט). מעבר לדברים הדומים שנאמרו במדרש, נראה שבחטא עץ הדעת יש את היסוד שמתגלה בחטאי החורבן (מעבר לכלליות שכל החטאים מקורם בחטא עץ הדעת [שעיוות את דעתו של האדם]). אדם הראשון היה עם דעת אלוקית, שידע להבחין כמו האמת האלקית מה ראוי ומה לא, עד שחטא באכילה מעץ הדעת, כך שהיה קודם דבוק ברצון ה', כגילוי ה' בעולם כראוי, והחטא פגם. כך גם בחורבן ביהמק"ד שהוא מקום לגילוי ה' ורצונו (ששם הסנהדרין יושבת), נחרב בחטאיהם. זה לא במקרה, אלא שהמקדש הוא כתיקון לחטאים בעולם, כך שיש בו במיוחד תיקון גדול לחטא עץ הדעת שהוא שורש החטאים, ולכן קשורים זה בזה. בחטא אדם הראשון חטאו שלושה (אדם, חוה והנחש) כמו שבחורבן בית ראשון בא החורבן בעקבות שלושה חטאים: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז, וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב). יש גלוי בכל אחד מהחוטאים כנגד אחד מהחטאים: הנחש רצה את חוה, שלכן החטיא כדי לקבל את חוה: ' ... הוא אמר אהרוג את אדם ואשא את חוה' וכו' (סוטה ט,ב). כך שבנחש מתגלה כנגד חטא עריות (וגם רצח, אלא שהוא החטיא את חוה, שרצה אותה, וחוה היא זו שהחטיאה את אדם, כך שבפעולתו זה מול חוה, ולכן מודגש בעיקר העריות. ויותר מזה, כשהחטיא אותה גם בא עליה: 'שבא נחש על חוה' [שבת קמו,א] 'כשבא נחש על חוה – כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה, דכתיב (בראשית ג) "הנחש השיאני" לשון נשואין' [רש"י]. כך שיש כאן ממש כעין עריות). חוה החטיאה את אדם כדי שימות יחד אתה: '"ותתן גם לאישה" – שלא תמות היא ויחיה הוא וישא אחרת' (רש"י. בראשית ג,ו [וכך אפשר להבין קצת מדבריה לאדם, כמובא בב"ר יט,ה, שטענה שלא יחיה עם אחרת, כך שמשמע שמעשיה קשורים לזה, שזהו כמו שהביא רש"י]), כך שזה כחטא שפיכות דמים. אדם אכל, אע"פ שה' אמר לו אישית שלא לאכול, כך שיש בזה כזלזול באלוקות ה', וכן הובא בגמ' על הפס': 'ואמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון מין היה, שנאמר (בראשית ג, ט) "ויקרא ה' אלקים אל האדם ויאמר לו איכה" – אן נטה לבך' (סנהדרין לח,ב), 'צדוקי היה – נוטה לעבודת כוכבים' (רש"י). כך שזה כנגד ע"ז. לכן נרמז על קשר ביניהם, שבחורבן הבית בא לידי גילוי חטא עץ הדעת, שמושך לחטאים, וכך מושכם לחטא עד שלא ראוי שיהיה קשר גלוי לה' במקדש, כמו שלא היה ראוי לאחר שחטא בעץ הדעת (במקום שיתקנו עם המקדש את חטא עץ הדעת). (נראה שלכן גם רמזו להמן מההמשך: "המן העץ" (פס' יא): 'המן מן התורה מנין? (בראשית ג, יא) "המן העץ"' [חולין קלט,ב]. 'המן העץ – יתלה על העץ' [רש"י]. שהפס' שקודם מרמזים על חורבן הבית, והמן היה לאחר החורבן – בגלות בבל [וגם מעשה המן היה בשל ההשתחוות לפסל נבוכדנצר (מגילה יב,א), שהוא זה שהחריב את המקדש, ואף חייבם להשתחוות לפסל, והשתחוו מפחד ממנו, כיון שהיו תחת ידיו בגלות בשל החורבן], ולכן נרמז בפס' לאחר הרמז לחורבן הבית). נראה גם שרמז לו שבחטא פגם את העולם, ועכשיו כבר אין בו את הצדקות כמו שהיתה קודם כשהיה מחובר לקדושה בטבעו, לכן נאמר לו "איכה" גימטריה של ל"ו, כרמז ל-ל"ו הצדיקים שרואים פני שכינה, שזה בעצם גילוי שמבטא את כוחם – שהם מקשרים לשכינה: 'אמר אביי: לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל יום, שנאמר (ישעיהו ל, יח) "אשרי כל חוכי לו" – ל"ו בגימטריא תלתין ושיתא הוו' (סוכה מה,ב), שעכשיו לאחר החטא הוא כבר לא כמותם (ואף לא ראוי שהעולם יתקיים, בשל שחטא, כמו שלא מתקיים בלעדי ה-ל"ו). כמובן שמקום שיא גילוי השכינה זה במקדש, ולכן בזה מרמז גם על גילוי שכינה במקדש, שפגם גם בזה. (אולי גם "איכה" גימטריה של 26 ו-10, כרמז שעכשיו כבר התנתק מהחיבור לגילו שם הויה [שהוא בגימטריה 26], ועכשיו צריך להתחבר לזה ע"י התורה שתנתן בהורדת עשרת הדברות [שזהו 10], ולתקן את העולם, ולעתיד כשהעולם יתוקן יהיה שם הויה קריאתו ככתיבתו [פסחים נ,א], כיון שהעולם יהיה מתוקן מהחטא, ולכן לא יהיה גילוי ה' בעולם נראה שונה ממקורו [שהשם מגלה את גילוי ה' שמתגלה בזה]).