"ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעאלים אשר הורדהו שמה. ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדניו המצרי" וגו' (בראשית לט,א-ב). "ויוסף הורד מצרימה". א"ר אלעזר: אל תיקרי הורד אלא הוריד, שהוריד איצטגניני פרעה מגדולתן' (סוטה יג,ב). 'שהוריד אצטגניני פרעה מגדולתן – כשפתר את החלום והם לא ידעו לפותרו' (רש"י). 'רומז למ''ש במדרשים דבעת שלא כונו החרטומים לפתור את החלומות לפרעה ויוסף כוונם, הוריד אותם פרעה מגדולתם. אך אינו מבואר מניין לו לרמז כזה בלשון הורד, כי אי אפשר לומר דמדייק מדלא כתיב הובא, שהרי כן הוא הלשון בכל הליכה שמארץ כנען למצרים. כמו "וירד אברם מצרימה" (פ' לך), "אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך מצרימה" (פ' ויגש), וכהנה הרבה. והטעם פשוט, משום דכיון דארץ כנען גבוה מכל הארצות, לכן כשיוצאים מכנען למצרים הולכים במורד, ולכן תכונה הליכה זו בשם ירידה. וכנגד זה להיפך, כשיוצאים ממצרים לכנען כתיב בלשון עליה: "ויעל אברם ממצרים", "העליתנו ממצרים", "אשר העלוך ממצרים", "בעלותם ממצרים" (שופטים י''א). [ואע''פ שיש יוצאים מן הכלל אך כללות הענין כן הוא]. וא''כ מכיון דכאן הלך יוסף מכנען, הלא ראוי ודרוש לכתוב "הורד" ומאי קשה לו? ונראה ע''פ מ''ש בסוטה י' א' דדרשו שם מה שביהודה כתיב "עולה תמנתה" (לעיל ל''ח י''ג), ובשמשון כתיב (שופטים י''ד) "וירד תמנתה", א''ר אלעזר: יהודה שנתעלה בעליה זו [שע''י הזדווגות עם תמר בהליכה זו יצאו ממנו נביאים ומלכים כמבואר בפרשה הקודמת] כתיב בי' עליה, ושמשון שנתגנה בה [כמבואר במקומו] כתיב בי' ירידה. והנה בעל הדרשה שלפנינו הוא ג''כ ר' אלעזר, ומבואר דס''ל לר' אלעזר דאפילו במקום ששייך ירידה אך מכיון שבאותה הדרך יש עלוי וגדולה כתיב בלשון עליה. והנה בדרכו זו של יוסף נתעלה בגדולה וכבוד מלכים, ולכן קשה לו לר''א למה כתיב בי' הורד ולא הועל, ודריש שרומז הכתוב שע''י בואו לשם הוריד אצטגניני פרעה מגדולתם כמבואר' (תורה תמימה). אמנם הת"ת מסביר היטב, אולם לכאורה אין הנידון דומה לראיה, שאמנם ר"א אמר את דברו בלשון עליה וירידה ב"תמנתה", אלא ששם מדובר על א"י, ולכן השאלה היא האם היא בהר או בעמק שיורדים אליה, ועל זה ענה שנאמר ע"פ מהות הליכתו (עילוי או גינוי). אולם כאן שמדובר על יציאה מא"י, ודאי שצ"ל לשון ירידה, כיון שזו ירידה מקדושת א"י, אז ברור שזו הסיבה שנכתב לשון ירידה ולא עליה (שאין עולים למצרים [או לכל מקום אחר בעולם] מא"י, אלא תמיד זה יורדים)? לכן נראה בפשטות שלמד שהפס' חוזר על עצמו, שנאמר פעמיים שהורד: "ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר … מיד הישמעאלים אשר הורדהו שמה“, שהיה מספיק לומר 'ויקנהו פוטיפר … מיד הישמעאלים אשר הורידוהו מצרימה", למה לומר בצורה כזו שנאמר פעמיים שהורד למצרים? לכן דרש ר"א שזה בא ללמד שהיתה ירידה למצרים כשיוסף הורד לשם, שיש לדרוש כעין שנאמר 'ויוסף הוריד מצרימה' שהוריד את חשובי מצרים, שהם המייצגים את מצרים, ולכן נקראים מצרים בשל היותם כעיקר מצרים. אלא שלכאורה לא מובן, הרי החלום יהיה רק בעוד 13 שנה (שמכרוהו בגיל 17 ואצל פרעה היה בגיל 30), אז מה שייך לומר עכשיו שהורידו את האצטגנינים, מה שיהיה בעוד כ"ך הרבה שנים? אלא נראה שזה קשור לדרשה הקודמת של ר"א שמופיעה בגמ': 'א"ר חמא בר' חנינא: כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו, מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשאו. רבי אלעזר אומר: אף מורידין אותו מגדולתו, דכתיב (בראשית לח, א) "ויהי בעת ההיא וירד יהודה"' (סוטה שם). יוצא שיהודה הורד מגדולתו בשל מכירת יוסף, ונשאלת השאלה מדוע נכשל בזה יהודה, הרי רצה להצילו, אז מדוע לא הצילו? בפשטות זה משום שלא האמין שישמעו לו לשחררו. אולם מדוע ה' לא עזרו בשל היותו צדיק? אפשר שזהו שאומר ר"א שמיד לאחר סיפור הורדת יהודה נאמר על הורדת יוסף שמרמז על הורדת האצטגנינים, שזה היה בשביל עליית יוסף במצרים. ממילא בזה מלמדת התורה מדוע נגרם שיהודה נכשל בזה, כיון שהיה בזה כדי הצלת בנ"י בהמשך, שיוסף יעלה לגדולה וירדו לגלות מצרים בכבוד ולא בשלשלאות ברזל, ע"י שהוא ירד והכין להם את הדרך ('א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו. דכתיב (הושע יא, ד) "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"' [שבת פט,ב]). אולי אפשר גם שנאמר בירידתו שהוריד את אצטגניני מצרים, כרמז שמצד ירידתו היה ראוי עכשיו שיהיה מה שיקרה בהמשך, ולכן מיד נאמר בפס' שה' היה אתו והיתה לו הצלחה בבית פוטיפר (כרמז שיש לו הצלחה במצרים יותר מהאחרים, שזה עוד מירידתו חל, ולכן גם היה ראוי להתעלות מעל האצגנינים), אלא שזה התעכב בשל עונש ליעקב על שהתרחק כ"ב שנה מיצחק ('"ימים רבים" – כ"ב שנה, משפירש ממנו עד שירד יעקב למצרים, שנאמר "יוסף בן שבע עשרה שנה" וגו', ובן שלשים שנה היה בעמדו לפני פרעה, ושבע שני השובע ושנתים הרעב כשבא יעקב למצרים, הרי כ"ב שנה כנגד כ"ב שנה שלא קיים יעקב כבוד אב ואם (מגילה יז). כ' שנה שהיה בבית לבן, וב' שנה בדרך בשובו מבית לבן שנה וחצי בסכות וששה חדשים בבית אל. וזהו שאמר ללבן "זה לי עשרים שנה בביתך", לי הן, עלי הן, וסופי ללקות כנגדן' [רש"י. בראשית לז,לד]). ואף יוסף היה ראוי להענש על שהכעיס את אחיו, ולכן נענש בירידה וריחוק מאביו, כנגד הזמן של ירידת יעקב ללבן [שיוסף נענש על שהכעיס את אחיו, כעין יעקב שברח מפני עשו אחיו שכעס על מעשיו – שגנב את ברכות הבכור, כמו שיוסף טען בחלומותיו שהוא העיקר, ולכן נענש בדימוי לזמן הריחוק, כגילוי העונש ליעקב על הריחוק מיצחק] (ולכן ה-9 שנים של שובע ורעב נעשו רק בסוף הזמן – 9 שנים לפני הסוף, כדי שיצא כ”ב שנים עונש ליעקב). אולי אפשר (שלא כרש"י) שזה רומז שכבר כשירד היתה פחיתות במעלת האצטגנינים, שכיון שיוסף הצדיק ירד למצרים, הוא נחשב עיקר המעלה (מהצד הרוחני), ולכן גרמו משמים שתבוא פחיתות לשאר חשובי מצרים בשל כעין ביטולם כלפיו, או שכיון שהוא כעין העיקר (מהצד הרוחני) אז לא ראוי שהוא יהיה בפחיתות והם ישארו ברמתם, ולכן באה פחיתות לחשובי מצרים בהגעת יוסף למצרים. (אולי לכן נאמר בפס' מיד "ויהי.. ויהי... ויהי...”, שנעשה הויה במצרים בעקבות ירידת יוסף לשם [וזה היה בפחיתות לאצטגנינים, שלכן בלשון שנשמעת כאנחת צרה – 'ווי']). [אולי אפשר גם ע"פ מה שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “וישב", שהויכוח בין האחים ליוסף, וסיפור ירידת יהודה, קשור לעניין של מלכות יהודה וישראל שתהיה בהמשך(ראה שם). ע"פ זה אולי אפשר שלכן נרמז ישר בפס' שלאחר סיפור יהודה רמז לעלייתו של יוסף למלכות בעתיד, כרמז להדגשה ענייני מלכות בשניהם שתתגלה בעתיד].