"אמר רבי יוחנן: גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש... ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש... אמר רב יהודה אמר רב: גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב (בראשית יח, ג): 'וַיֹּאמַר ה' אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ' "

(מסכת שבת דף קכו ע"ב - קכז ע"א)

דברי האמוראים על חשיבותה של הכנסת אורחים מלמדים אותנו, שאין ערך גדול ללימוד התורה של האדם אם אין הוא נעשה מתוך רגישות לזולת. לימוד תורה אינו התפתחות אישית - אינטלקטואלית, רוחנית ומוסרית של האדם. לימוד התורה של האדם הפרטי נעשה מתוך היותו איבר מאיברי האומה, מתוך הקישור לכלל ישראל ולא כפרט בודד - "אשר בחר בנו מכל העמים" ואח"כ "נתן לנו את תורתו".

כאשר בא אורח, שמרגיש זר במקום החדש, לא מכיר את צורת החיים וכדו' ואדם איננו רגיש לכך - גם תורתו אינה תורה.

חשיבותה הגדולה של הכנסת אורחים נובעת מהיותה מצוה המחדדת את הצורך ברגישות רבה לזולת - איך הוא מרגיש במצבו, ואיך אני יכול לעזור לו. זהו חיבור של האדם לכלל. בלי הרגישות והחיבור לכלל - האדם נשאר יחיד, פרט, אטום לסביבה.

"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה" - בפרשת וירא מסופר, שאברהם אבינו עומד ומדבר עם הקב"ה המתגלה אליו, ותוך כדי כך הוא רואה שלשה אנשים באים. אולי אין להם אוכל, אולי הם טעו בדרכם. במצב כזה לא שייך להמשיך לדבר עם השכינה. אברהם מבין שאם איננו רגיש לזולתו הוא אינו יכול לקבל פני שכינה. לכן הוא מבקש "אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" - ולאחר שיטפל באורחים וימלא את חובתו הבסיסית כאדם, יוכל לחזור ולדבר עם הקב"ה.

אברהם אבינו מבין שללא יחס נכון אל הסביבה - הוא אינו יכול לדבר עם הקב"ה. הדיבור עם הקב"ה אינו נעשה כאדם פרטי אלא כנציג של המציאות, של הסביבה, ואם האדם מנותק מסביבתו, הרי שאינו ראוי לדבר עם השכינה.

בספר צוואת הריב"ש (הנהגות ישרות ק"ט) מובאת בשם הבעש"ט דרשה ברוח זו על הפסוק מתהלים (צב, יג): "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה":

"כי הנה יש שני מיני צדיקים ושניהם צדיקים גמורים. אך החילוק ביניהם: האחד, הוא תמיד בדביקות בהשם יתברך ועושה עבודתו המוטלת עליו והוא צדיק רק לעצמו ולא לזולתו, כלומר שאינו משפיע מצדקתו לאחרים. וזהו הנמשל לארז, שאמרו רז"ל... שהוא רק צדיק בפני עצמו ואינו עושה פירות, שיחזיר אחרים למוטב וירבו ויפרו צדיקים בעולם, זה אינו עושה אלא לעצמו, ישגה ומרבה שכרו. אבל הצדיק השני, הוא נמשל לתמר העושה פירות. וזהו כַּתָּמָר יִפְרָח, כלומר שהוא מוציא יקר מזולל ומפריח ומרבה הטוב בעולם... רבים השיב מעון וגרם תשובה בעולם. שכרו כפולה ומכופלת, הרבה יותר מצדיק הראשון הנ"ל אף שגם הוא צדיק גמור".

שקדן עצום היה ה"צמח צדק" זצ"ל. פעם בכה תינוקו, אך הוא לא שמע את בכיו, מאחר ששקד בלימודו. סבו "בעל התניא" שלמד בקומה העליונה, שמע את התינוק ובא להרגיעו. הופעת הסב הסבה את תשומת לב הנכד, והוא הגיב בהתנצלות: שקוע הייתי בלימודי ולא שמעתי. אף אני שקדתי בלימודי, ענה סבו בנועם, אך זכור: גם בעל הדרגה הגבוהה ביותר, לא יתכן שלא ישמע קול יהודי בוכה, וישתדל לסייע - אף אם לשם כך ייאלץ להפסיק את לימודו!

הרב יהושע ויצמן, מהאתר: אגדות חז"ל - http://www.daat.ac.il/chazal/index.asp