סיפור מגדל בבל מופיע בתורה כסיפור קדום, אחרי סיפור המבול ולפני הופעת אברם. אולם כיידוע העיר בבל היא עיר אמיתית, בירת המעצמה הבבלית, ונבנו בה שני מגדלים ענקיים לכבוד האל מרדוק והאלה עשתר. בנוסף, בעיר בבל נבנו גם הגנים התלויים, שהיו אחד מפלאי תבל של העולם העתיק. בבבל היה ריבוי שפות, כי לשם הוגלו מנהיגי עמים רבים, ובתוכם נכבדי ממלכת יהודה. בבבל היהודים יצרו מרכז רוחני חשוב.

ייתכן שסיפור מגדל בבל הוא אלגוריה שצופה את תולדות היהדות בירושלים ובבבל.

כשם  שאנשי בבל פיזרו שפות לכל העולם, כך היהודים פזרו את תרבות אלוהים לכל השפות והעמים.

אלוהים רצה לפרסם את תורתו ברחבי העולם, כמאמרו לאברם: "ונברכו בך כל משפחת האדמה" (בראשית יב ג), וריכז את בני עמו במקום קטן אחד, אולם מלבד מלכת שבא שבאה בתקופת שלמה המלך, העמים לא התרשמו מהצלחותיהם של בני ישראל בירושלים. כאשר אלוהים ראה שבני ישראל למדו את תורתו, הוא החליט שהגיע הזמן להפיצם, ולהראות לגויי הארצות את הברכה הכלכלית והתרבותית שהיהודים מביאים לכל מקום מחייתם.

לכן בטוב או ברע, בעידוד או בצרות, כברכה או כעונש, אלוהים הפיץ את היהודים בין הגויים. ככלי בידי אלוהים, נבוכדנצר מלך בבל התקיף את יהודה, גרם ליהודים רבים לברוח למצרים ולהקים שם מרכז יהודי גדול, והגלה את נכבדי ירושלים יחד עם יהויכין מלך יהודה לבירתו, בבל, וזאת כדי שהם יתבססו בבל, לפני שכל שאר העם יובא לבבל לאחר חורבן הבית הראשון. ואכן אוויל מרודך מלך בבל העלה את יהויכין מלך יהודה מעל כל המלכים בחצר המלך (מלכים ב כה כח).

כדי לשרוד בגלות ולהצליח, כאבותיהם, היהודים שבו להיות סוחרים בידע ומטלטלין ברחבי העולם. בבבל הם פיתחו עבודת אלוהים חדשה שבמרכזה היה לימוד התורה, מנהגי דרך ארץ וחוק, ולא עבודת הזבחים בבית המקדש בירושלים, ועשו כפי שציווה אלוהים - שמירת "משמרתי, מצותי, חקותי, ותורתי" (בראשית כו ה).

וכך, בדומה לסיפור מגדל בבל (יא ח), במשך הזמן, הפיץ אלוהים את בני ישראל מירושלים, ואחר כך מבבל לכל רחבי תבל, כפי שמתאר המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפרד בין העמים" (אסתר ג ח), ועמנו הביא ברכה לגויים, ומצא ברכה זמנית במקומות רבים כמו: ירושלים, ספרד, תורכיה, פרס, מצרים, מרוקו, תימן, פולניה, רוסיה, גרמניה, ארה"ב, ישראל ועוד.

עורכי התורה סימנו לנו שמדובר בעיר 'בבל' האמיתית בעזרת שם העיר, המגדל, וריבוי השפות. אולם כיוון שהסיפור חוזר על עצמו כל פעם שהיהודים מתרכזים במקום אחד ומזניחים את שאר העולם, עורכי התורה בחוכמתם הפכו את הסיפור לאלגוריה חוזרת ונשנית והציבו אותו, כהדרכה, בקדמת ספר בראשית.