שבעת הרועים+ ארבעת המינים= פיטום הקטורת?
נכתב על ידי izik28, 30/9/2020
בסד
ד"ת לחג סוכות טו תשרי תשפ"א
שבעת הרועים+ ארבעת המינים= פיטום הקטורת?
----------------------------------------------------------------
אנו נמצאים לאחר יום כיפור ותפילותיו הטהורות והטובות בו ביקשנו והעתרנו לשנה בריאה וטובה
היינו אחד עם השני בריחוק חברתי אמנם אך בלב אחד ,שרים יחד וזועקים לשמיים " אל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה " אך האם ננהג כך גם בסוכות ? בו אנו מזמינים את שבעת האשפזין לסוכה שאולי תהיה השנה בקדושה מיוחדת?
בספר הזוהר (פרשת אמור, קג-קד) נאמר כי כאשר בני ישראל יוצאים מבתיהם אל הסוכות, הם זוכים לקבל את פניה של השכינה, ושבעה צדיקים יורדים מגן-העדן ובאים לבקרם בסוכה.
שבעת הצדיקים הם שבעת מנהיגי ישראל, והם מבקרים לפי הסדר הבא:
אברהם - חסד, יצחק - גבורה, יעקב - תפארת, משה - נצח, אהרן - הוד, יוסף - יסוד, דוד – מלכות".
הרמב"ם מסביר את מצוות הזמנת או הכנסת אורחים
"...וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל (דברים ט"ז) לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט') זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם...".
ארבעת המינים הם כידוע" לולב הדס אתרוג ערבה ,במדרש אגדה חבד מוסבר ." אתרוג - יש בו טעם (בהיותו פרי) וגם ריח טוב.
לולב - טעם יש לו (פרי התמר) אך ריח אין לו.
הדס - יש לו ריח אך אין לו טעם.
ערבה - אין לה לא טעם ולא ריח.
חלוקה זו מסמלת את כל הסוגים שבעם-ישראל:
טעם וריח - אלה היהודים, שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.
טעם בלי ריח - יהודים בעלי תורה, שאינם עוסקים כל-כך במעשים טובים.
ריח בלי טעם - בעלי מעשים טובים, אך אין להם תורה.
לא טעם ולא ריח - אלה היהודים, שלא הגיעו לא לתורה ולא למעשים טובים,
שבעת הרועים-אושפיזין נתנו כל אחד בעצמו משהו ממנו לעם ישראל ,
אברהם אבינו היה הראשון להכיר במציאות ה " יתברך , בעוד שהלך לארץ לא מוכרת לו והפיץ את שם הקב"ה ואת מידותיו, זיכוי הרבים בלשוננו ,הוא איש החסד שמבקש לגמול טוב גם לרשעי סדום ועמורה .
יצחק הינו מידת הגבורה , ממשיך את דרכו של אברהם אבינו בעודו חופר שוב את הבארות של אביו ,מפרש הרב לונדין," וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם"; המשמעות העמוקה של הפסוק היא כי יצחק חושף שוב, במאמץ אדיר, את בארות האמונה שחפר אברהם אביו ונסתתמו על ידי כוחות זרים. יצחק הוא מידת הגבורה - היכולת לקחת את השפע האדיר של החסד האברהמי ולצקת אותו לתבניות חיים מוגדרות העומדות במבחן הזמן."
מה עוד שבל נשכח את סיפור עקדת יצחק בו יצחק מסר כמעט את נפשו כדי לקיים את מצוות הבורא , מה שעלינו ללמוד ממנו גם שיש כאלה שמנסים ,לא ברור איך ,למנוע מאיתנו לקיים את אותם המידות הללו....
יעקב מידת האמת בעומדו מול כל מעללי לבן חמיו ,בעודו סובל ומחכה לזיווגו עם רחל אהובת ליבו ,
סבלו לא נגמר וכלל את מעשה דינה , יוסף אחיו וכל גלות מצרים ,הרב קשתיאל מסביר," שינויים רבים ומהפכות רבות עובר יעקב. מנער תם יושב אוהלים לרועה צאן בעל אלפי כבשים. מאיש חסר כל שעבר במקלו את הירדן, לבעל משפחה ענפה ונכסים מרובים. אותו יעקב, חולם חלום תמים וטהור על סולם שראשו בשמים, אך יודע גם לרכוש בחכמה את הבכורה מאחיו. הוא עובד ביושר כפיים אצל לבן הרמאי, ומתכונן בעורמה למפגש המאיים עם עשיו. לא קל לחבר ערכים, להשתנות לפי הנדרש כרגע בזמן ובמקום, להיות מסוגל לאחוז במידות הפוכות לפי הנצרך באמת. יעקב, יושב אוהלים, מצליח לשבת בכמה אוהלים, לשלב ערכים שונים,ללכת בדרכים רבות, ועל כן שונים גם בניו זה מזה, מגוונים ואף הפוכים, ואב אחד לכולם. לחבר, להיות מלא יראה וגם מלא אהבה, גם תם וגם מתוחכם, גם שפל וגם מורם, גם יעקב וגם ישראל. בכדי לחבר, נדרשים גמישות ורוחב, רוחב דעת ורחב נפש. לא להצטמצם בזוית אחת, לבנות אישיות מפוארת, רב גונית, שלמה ולא חצויה. לאגד את ההדס הריחני עם הערבה הפשוטה, להצמיד את האתרוג המהודר לשאר המינים, ”והיו לאחדים בידיך".
יעקב הינו גם מידת התפארת ,שנתפאר בקב"ה ובדרכו והקים את עם ישראל על שתים עשרה שבטיו כמספר אבני החושן על ליבו של אהרון הבהכן שעוד נגיע אליו .
משה רבנו , נפגש עם הקב"ה פנים אל פנים ,העלה את עם ישראל בע"ה מעוני מצרים לקדושה העצומה של מתן תורה עליו נאמר במדרש " נאמן ביתו", "רעיא מהימנא", ”עבד נאמן קראת לו". הרבה פעמים אנחנו רוצים להתבטא, לתת לעצמנו עצמאות מחשבתית ויצירה מקורית. ומול הרצון הזה לחופש עומדת הנאמנות. נאמנות למסורת, לעם, לארץ, למשפחה, למצפון, לתורה, לבית. משה – נאמן הבית. עם כל כישרונותיו הרבים, משה בוחר להתמקד בנאמנות. משה נאמן לנאמר ממרומים, אינו משנה דבר, ומעביר את התורה מה‘ לעם בלי להוסיף או לגרוע, וללא כל נימה אישית. משה, אינו מאפשר פער תיווך בין מה שנאמר משמים לבין מה שנשמע בארץ. משה, הרועה הנאמן, נושא את העם על ידיו, מחבק ומתמסר גם ברגעים הקשים ביותר. הוא הסנגור הגדול של עמו, נאמן לו ללא גבול. משה, מופת למסירת התורה בנאמנות ובמחויבות לתלמידים , לדאוג שיבינו באמת, להסביר בסבלנות שוב ושוב, לוודא שלא טעו, לעשות מלאכתו באמונה. אף שיכולת הביטוי של משה אינה מרשימה, "לא איש דברים אנוכי", הכל יודעים כי דבר ה‘ בפיו, תורת אמת, אמינה ומדויקת ורק מתוך אמינות מוחלטת זו, אנו יודעים ב"הלכה למשה מסיני", כיצד לקיים מצוות. מהו ”פרי עץ הדר", ומיהו ”ענף עץ עבות", וש"כפות תמרים" אינם הענפים אלא הלולב. נאמנות לתורה ונאמנות לאומה. ”לא יחליף האל ולא ימיר דתו", ”לא יטוש ה‘ עמו ונחלתו לא יעזוב". בזכות תלמידי משה אנו זוכים לאחוז בארבעת המינים, בדיוק כשם שאחז בהם משה בידו ". כל דברי התורה הללו והחידושים שבהם בכל הצניעות! נכתבו לפי המסורת במעמד הר סיני .
אהרון הכהן שהיה רודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה הוא שברך את עם ישראל בכל הטוב ונשא את שמותיהם על ליבו ,הוא שלא קינא למשה אחיו בקבלו את שרביט הנהגת ישראל אלא," וראך ושמח בליבו " עליו נאמר," דבריו של אהרון, "שפתי כהן", היו ערבים, יוצרים ערבות וחיבור, מערבים את התורה בנפש השומעת." והערב נא ה‘ אלוקינו את דברי תורתך בפינו". כמו ערבי הנחל המשולים לפה, הנראים כשפתיים. ערבּות זורמת, קולחת כנחל, מרעננת ומצמיחה. ”תורה יבקשו מפיהו". אהרון, שהאהיב את התורה בפיו, ידע גם בפיו להאהיב את הבריות. בנועם שיח, בבהירות, תמיד נשמע קולו בבואו אל הקודש". פעמונים היו תלויים במעילו, מנעימים בצלצולם, בקולם המלטף. וכמוהו כל אלה שהתקדשו בקדושתו של אהרון ומרימים קולם לברך את עמו ישראל באהבה."
יוסף הצדיק , מה שנכתוב לא יספיק כדי שננסה לתאר מה הרגיש אח שאחיו בגדו בו גם אם היה " רע לב" והוא לא היה כזה גם אם טעה .. איך הייתם מרגישים אם היו עושים לכם אותו דבר ", נכון יוסף העביר על מידותיו ,אך לא כל אחד הוא יוסף... אם היו מנסים להפריד ביניכם לחברכם ? או ארוסתכם? איך הייתם נוהגים ? "[אפשר לענות במיל חוזר.. ] על יוסף הרב ממשיך ומסביר " קשה להבליג ולא לנקום, להתאפק ולהשיב טובה תחת רעה. את יוסף מכרו, ביזו, סיכנו את חייו, השפילו את כבודו עד עפר, ניתקו אותו מבית אביו, הרסו את חייו. והוא, יוסף- לא כועס, ולא נוקם, בוכה מהתרגשות, ומפרנס ביד רחבה את משפחותיהם של אלה שהרסו את חייו. ולא מדובר באישיות כפופה ורמוסה. אדרבא, יוסף מלא בטחון עצמי וידע, הוא מנהל מעולה, מוכשר ודעתן. הוא מתווה מדיניות בלי שביקשו ממנו, מנהל כספים בסדר גודל עולמי ונוהג כמלך. יוסף, זקוף כלולב, אך יודע להיות רך כקנה, מוחל על כבודו, ואינו נוטר טינה. יוסף, חי בתודעת שליחות, ”למחיה שלחני אלוקים". מי שחדור בתודעת שליחות אינו מהסס לפעול למען 18 האמת, ומניח את כבודו בצד, ואינו הופך אותו לחלק משיקול דעתו. השליחות היא ההצלחה, יוסף הוא "איש מצליח", ”ה‘ מצליח בידו". השליחות מרימה אותנו מעל המכשולים, מאפשרת לצלוח פערים ותהומות, להתנער מנגיעות אישיות ולהתמקד ברצון ה‘." סוכת שלום נפרשת על שלוחיו של מקום, שלוחי מצוה, שאין כעס בליבם ולא נקם. "את שלום אחיו" מבקש יוסף לראות על פי צווי אביו, אשר שלחו מעמק חברון." יוסף זכה אמנם בכך שסלח לאחיו והכל היה לטובה, אך עלינו ללמוד לא להגיע לשנאת חינם ולהביא את הטובה קודם הרעה שלא תבוא כמובן!!
דוד מלך ישראל חי וקיים לפי השיר , דוד היה עובד ה" בלב שלם דוד שחיבר את כל ספר תהילים בע"ה וקברו המצוי סמוך לכותל המערבי עליו אומר הרב," דוד ידע את הסוד, הכל מתנקז בסוף אל הרגש. אם ההרגשה טובה – הכל טוב, ואם הלב כואב- דבר לא יועיל. כל חיינו סובבים סביב ההרגשה, ”רחמנא ליבא בעי". אם יש לב פתוח לרגשות, יש טעם לדבר, אך אם הלב אטום ומכוסה- אין כתובת למילים. נמשל דוד ללבנה, לרגש הסופג את אור השמש לתוכו. לעיתים הלבנה חסרה, מכוסה, אין התרגשות, האדישות מכבה כל חיות, או אז צועק דוד, מריע בשופרו, מזמר, מנגן בכינור, להעיר ולעורר. מה שווים חיי אדם אם אינו לוקח ללב. ”והחי – יתן אל ליבו", משול דוד אל האתרוג, העומד כנגד הלב. הוא מכרכר בכל עוז לפני ארון ה‘, מארגן לויים שישירו סביבו, כי מה ערך לתורה משמים אם לא מתרגשים לקראתה בארץ. ומה טיבן של מצוות אם אין בהן חשק וחיבה. תהילים, ספר של רגשות הותיר לנו ”המשורר האהוב לאלוקיו")הרמח"ל אומר " , ובכל מצבי הנפש נמצא בו את ליבנו, מוצאת כל האנושות את ליבה. בשמחות או בצער, בתחינה או הודאה, בתחילת תפילה ובסופה, נמצא הלב הפועם של תהילות דוד. לא לפחד להרגיש, להשתייך, להיות בתוך. המלך נמצא עם העם, רוקד ושר איתם, קשוב לליבם, עוסק בדמם ובשלייתם, ובעיקר חי איתם, חי אותם, חי, חי וקיים."
אם נחבר את שבעת האושפיזין יחד עם ארבעת המינים נקבל את אחד עשר סממני הקטורת , בה גם הייתה החלבנה שריחה היה לא נעים, ורק כאשר צרפו את חלבנה ,הקטורת הייתה שלמה, ונשאל ,מדוע להקטיר ריח לא נעים במקדש ה" ? או מה לנו ולערבה שלכאורה אין לה לא ריח ולא טעם .
בגמרא נאמר " "אמר רבי חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא, כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" וכו'. וכך מביא רש"י בפירושו על התורה (שמות ל, לד): "וחלבנה - בושם שריחו רע... ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת, ללמדנו, שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלותינו את פושעי ישראל שיהיו נמנין עמנו , עד היכן הדברים מגיעים, ראוי להביא דברי 'דרשות הר"ן' (הדרוש הראשון), שאין זו תועלת רק לזה אשר ב'חלבנה' יכונה, שתפלתו תתקבל, אלא יותר מכך , תועלת היא לציבור, וכמתק לשונו: "וכבר רמזו לנו בחלבנה שהושמה עם סמני הקטורת, והיה מן הנראה שתפסיד אותם להפסד הריח הזה, ואם כל זה אמתה לנו הנבואה שאין להם שלמות זולתה, כי כן הענין בהצטרף עמנו בעבודתנו להשי"ת, החוטאים והפושעים שלא יפסידו עבודתנו, אבל תהיה בזה יותר שלמה". ובהמשך: "וזהו הענין הנרמז בחלבנה הנכנסת בסמני הקטרת, כי עם היות ריח החלבנה מצד עצמה בלתי נאותה, אפשר שיהיה לה כח לעורר ולהוציא איכויות הסמים האחרים ולעורר בשמיותם" וכו', יעו"ש.
המהרש"א בח"א דקדק בלשון הגמרא - "שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת", ולא קאמר 'שהרי חלבנה ריחה רע והיא אחד מסממני הקטורת, ואם חיסר אחד מסמניה ואפילו חלבנה חייב מיתה', ומכך הוכיח, שמדובר כאן כאשר אלו שהם בדרגת 'חלבנה' אינם אלא נמנים עם הציבור ואינם פורשים מהם, ואכן אינם חלק מן הציבור ממש, ובעבור כן דקדקו ואמרו: "ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת", שאינו אלא נמנה עמהם, ולא צירוף ממש.
וכיון שכן - כתב המהרש"א - צירוף פושעי ישראל לדבר שבקדושה אינה אלא כשיש מנין עשרה מבלעדיו, אבל אין לצרפם למנין עשרה, וזכר לדבר הוא ממה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו (בראשית יח, לב): "לא אשחית בעבור העשרה", אבל על פחות מעשרה לא התפלל, כי אין לצרף הפושעים למנין העשרה, וגם מסממני הקטורת יש ללמוד כן, כי היו אחד עשר סממני הקטורת, עשרה - ריחן טוב, ואחד חלבנה - שריחה רע, וצירוף החלבנה לעשרה אחרים הקיימים כבר."
הערבה שימשה לא פחות במקדש עצמו כמוסבר במדרש ," מצות ערבה במקדש, נזכרת במשנה מסכת סוכה:"מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורבייות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים קיח,כה), "אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר: " אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא". אותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים.(ד',ה'). " מה עוד שאנו עושים בהושענא רבה חיבוט ערבות ומחברים אותם יחד עם כל ארבעת המינים , דבר זה מלמד אותנו בהכנסנו לסוכת ה" "לחבר את האהל היות אחד" , לא לזנוח איש את רעהו גם אם הוא " שונה" מכם.. אולי אתם שונים ממנו? ,הקב"ה רוצה שנחבר גם את הפחותים שבעם כדי שירוממו את שאר הציבור הקדוש ,כשם שציבור נקרא קדוש או" קדושים בכל יום יהללוך סלה" רק אין גאוה שנאה וכבוד מדומה ! או , איך היייתם מרגישים אם היו נהוגים בכם בערבה או החלבנה? גם אם אתם ממש לא מרגישים כך? [אפשר גם לענות..] הייתם נוהגים כיוסף הצדיק ? שנזכה להיות " כל ישראל חברים" בשנת אחדות שלמה ולא מזוייפת ,כל אחד עם מעלתו ומעלת חברו שאז נזכה בברכה" קדוש יאמר לו " והכל יעלה לנחת רוח כקטורת במקדש השלישי שיבנה במהרה !! חג סוכות שמח !!וחורף טוב ובריא ושמח!
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
