עיקר התשובה היא לקבל את הייסורים בהכנעה, אבל התורה משאירה לנו את הבחירה אם להתבזות או להסתיר את החטאים.

מלמד אותנו רבי נחמן, שמלבד המרכיבים המוכרים של התשובה יש עוד דרך כפרה כללית – קבלת הביזיונות בהכנעה, "כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה הִיא כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ יִדֹּם וְיִשְׁתֹּק... עַל-יְדֵי-זֶה זוֹכִין לְכָבוֹד אֲמִתִּי וְנִצְחִי שֶׁהוּא כְּבוֹד אֱלֹקִים כַּנַּ''ל וּלְחֵלֶק טוֹב לָעוֹלָם הַבָּא. וְזֶה עִקַּר תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ עַל כָּל הָעֲווֹנוֹת...” (קיצור ליקוטי מוהרן ו'). אין זו "שתיקה" חיצונית בלבד שמלווה עם הרבה תסכול וכעס פנימי אלא השתיקה היא גם בתוך נפשו של האדם פנימה – ללא שום טענות, 'ישתוק' – כלפי חוץ, 'ידום' – יקבל את הייסורים בשמחה, או לפחות בהשלמה. כמו שנאמר "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן[1]" (ויקרא י' ג').

בתורה שבכתב ובע"פ ישנן דוגמאות רבות על גדולים ששמעו בזיונם ושתקו. הגדול שבהם, דוד המלך, ספג ביזיונות כמעט כל ימי חייו, הן בצעירותו והן בהיותו מלך ישראל, והשיא, בברחו מפני אבשלום בנו, שמעי בן גרא, מבזה את דוד המלך בפני מקורביו, "וְהִנֵּה מִשָּׁם אִישׁ יוֹצֵא מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית שָׁאוּל וּשְׁמוֹ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל. וַיְסַקֵּל בָּאֲבָנִים אֶת דָּוִד וְאֶת כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם וְכָל הַגִּבֹּרִים מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל". במצב הקשה הזה דוד המלך נמצא ב"הכנעה" ומקבל את המצב ללא טענות, "הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל כִּי אָמַר לוֹ ה'" (שמואל ב' טז'). בזכות ניסיון זה זכה דוד להיות רגל רביעית למרכבה[2].

מלימוד הסיפור על דוד המלך ודברי חז"ל על קבלת הייסורים והביזיונות, לרבות תורה ו' הנ"ל, אפשר היה להבין שהתנהגות של שתיקה ודמימה אל מול הביזיון היא ההתנהגות המומלצת תמיד. מגיעה הגמרא, ומשלימה את התמונה – חז"ל תקנו שהתפילה תהיה דווקא בלחש, כדי למנוע ביזיון מעוברי העברה שמתוודים בתפילתם, "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, מפני מה תיקנו תפלה בלחש, שלא לבייש את עוברי עברה" (סוטה לב:) .

גם בקרבן חטאת, התורה מאפשרת לאדם לבחור אם רצונו להימנע מביזיון ומאפשרת לו להקריב כבשה בתורת חטאת, כך שכלפי חוץ לא יהיה ניכר שזהו קרבן חטאת ולא יתבזה. או לבחור במסלול כפרה קשה יותר שכרוך בו גם ביזיון להקריב "שעירה", יהיה ניכר כלפי חוץ שהוא מקריב קרבן חטאת וכך ייגרם לו ביזיון בדרכו לבית המקדש יהיה ניכר שבא לכפר על חטא[3].

בהבאת שעירה יש מעלה כמו שכתוב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה... לריח ניחח לה'" (ויקרא לא' כח'-לא). המקום היחיד בתורה שנאמר 'ריח ניחוח' על קרבן חטאת הוא כאשר נבחרה שעירה להיות הקרבן (ויהיה ניכר שזהו קרבן חטאת ולא עולה). אבל התורה השאירה לאדם את הבחירה. זו בחירה שלו, כל אחד יכול לבחור עד כמה להתבזות בתהליך התשובה.

לסיכום, קבלת הייסורים והביזיונות, מאנשים רחוקים או קרובים או ממקרי החיים - היא מעלה גדולה והעושה כן זוכה לכבוד האלוקי ולתשובה ועוד מעלות רבות. אבל אין זו חובה אלא מדת חסידות. והתורה מנחה אותנו לעשות בהתאם לכוחות שלנו ולא להיכנס למצבים שמעבר לכוחותינו.