"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים” (ויקרא כג,מ). 'ד"א "ולקחתם לכם". תני ר' חייא: במקח ולא בגזל. "לכם" לכל אחד ואחד מכם. "לכם" משלכם ולא הגזול. א"ר לוי: מי שלוקח לולב גזול למה הדבר דומה? ללסטים שיושב בפרשת דרכים ומקפח לעוברים ושבים. חד זמן עבר עלוי חד לגיון למגבי דמוסיא דההיא מדינתא, קם קדמיה וקפחיה ונסב כל מה דהוה בידיה. בתר יומין אצתייד ההוא ליסטא ואתחבש בפילקי. שמע ההוא לגיונא ואזל לגביה, וא"ל: הב לי מה דקפחתני, ואנא מליף עליך זכו קדם מלכא. א"ל: מן כל מה דקפחית, ומן כל מה דנסבית, לית ליה לההוא גברא כלום, אלא הדין טפיטא דתחותי, והוא מן דידך. א"ל: הב יתה לי, ואנא מליף עליך זכו קדם מלכא. א"ל: נסביה. א"ל: תהוי ידע דאת עליל למחר קדם מלכא לדינא, והוא שאיל ואמר לך: אית לך בר נש מליף עליך זכו? ואת א"ל: אית לגיון פלן מוליף עלי זכו. והוא משלח וקרי לי, ואנא אתי למילף עלך זכו קדמוי. למחר אוקימתיה קדם מלכא בדינא, שאל ליה מלכא, א"ל: אית לך בר נש מליף עליך זכו? א"ל: אית לגיון פלוני מליף עלי זכו. שלח מלכא וקריא ליה. א"ל: חכם את על הדין גברא זכו? א"ל: חכם אנא כד שלחתני למגבי דמוסיא דההוא מדינתא, קם קדמי וקפח ונסב כל מה דהוה עמי, והדין טפיטא דהוא מן דידי מסהיד עלוי. כל העם צווחין ואומרין: אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. כך אדם לוקח לולב לזכות בו, ואם היה גזול, צווח לפני הקב"ה ואומר: גזול אני, חמוס אני. ומלאכי השרת אומרים: אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו' (ויק"ר כג,מ). [בתרגום (מספר האגדה): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם ... פְּרִי עֵץ הָדָר" (ויקרא כג, מ) מִשֶּׁלָּכֶם וְלֹא הַגָּּזוּל. אָמַר רַ' לֵוִי: מִי שֶׁלּוֹקֵחַ לוּלָב גָּזוּל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? ללִסְטִים שֶׁיּוֹשֵׁב בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וּמְקַפֵּחַ לְעוֹבְרִים וְשָׁבִים. פַּעַם אַחַת עָבַר עָלָיו לִגְיוֹן אֶחָד לִגְבּוֹת מִסִּים שֶׁל אוֹתָהּ הַמְּדִינָה. עָמַד לְפָנָיו וְקִפְּחוֹ וְנָטַל כָּל מָה שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ. לְאַחַר יָמִים נִתְפַּס אוֹתוֹ לִסְטִים וְנֶחְבַּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים. שָׁמַע אוֹתוֹ הַלִּגְיוֹן וְהָלַךְ אֶצְלוֹ וְאָמַר לוֹ: תֵּן לִי מָה שֶׁקִּפַּחְתַּנִי וַאֲנִי אֲלַמֵּד עָלֶיךָ זְכוּת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: מִכָּל מָה שֶׁקִּפַּחְתִּי וּמִכָּל מָה שֶׁנָטַלְתִּי אֵין לִי כְּלוּם, אֶלָּא שָׁטִיחַ זֶה שֶׁתַּחְתַּי וְהוּא מִשֶּׁלְּךָ. אָמַר לוֹ: תְּנֵהוּ לִי וַאֲנִי אֲלַמֵּד עָלֶיךָ זְכוּת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. אָמַר לוֹ: טְלֵהוּ. לְמָחָר הֶעֱמִידוּהוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לַדִּין. שָׁאַל אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ: יֵשׁ לְךָ בֶּן אָדָם שֶׁיְּלַמֵּד עָלֶיךָ זְכוּת? אָמַר לוֹ: יֵשׁ לִגְיוֹן פְּלוֹנִי שֶׁיְּלַמֵּד עָלַי זְכוּת. שָׁלַח הַמֶּלֶךְ וְקָרָא לוֹ: אָמַר לוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה זְכוּת עַל אָדָם זֶה? אָמַר לוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי, כְּשֶׁשְּׁלַחְתַּנִי לִגְבּוֹת מִסִּים שֶׁל אוֹתָהּ מְדִינָה עָמַד זֶה לְפָנַי וְקִפְּחַנִי וְנָטַל כָּל מָה שֶׁהָיָה עִמִּי, וְשָׁטִיחַ זֶה, שֶׁהוּא מִשֶּׁלִּי, מֵעִיד עָלָיו. וְכָל הָעָם צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: אוֹי לוֹ לְזֶה, שֶׁנַּעֲשָׂה סָנֵגוֹרוֹ קָטֵגוֹרוֹ! כָּךְ אָדָם לוֹקֵחַ לוּלָב לִזְכּוֹת בּוֹ, וְאִם הָיָה גָּזוּל – צוֹוֵחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר: גָּזוּל אֲנִי, חָמוּס אֲנִי, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: אוֹי לְזֶה, שֶׁנַּעֲשָׂה סָנֵגוֹרוֹ קָטֵגוֹרוֹ!']. חז"ל מדמים את הלולב הגזול לליסטים ששדד לגיון שהיו בדרך לגבות מיסים. נראה שלא במקרה דימה ר"ח ללגיון, כיון שהלולב מזכיר קצת חרב, וכן בהו"ר נשלחים השליחים עם הפתקים שיצאו מהדין בימים נוראים. לכן דימה זאת ללגיון שיצא לגבות את חובו של המלך מהמדינה (כעין הימים נוראים. והדין מול המלך כהו”ר). אם השודד לא היה שודד אלא היה לוקח ברשות המלך, אז כל המקרה היה שונה, שהיה תקין שיקח כי כך צריך. לכן לא היה נשפט לרעה, ואף אם היה עומד לדין אח"כ אצל המלך, זה היה בא לו כזכות (לכן גם הליגיון אומר שיחזיר והוא ילמד עליו זכות). זהו כעין המדרש שמובא מיד אחרי: '"ביום הראשון" זה ט"ו, ואתה אומר "ביום הראשון"? ר' מנא דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: משל למדינה שחייבת ליפס למלך, והלך המלך לגבותה. בתוך עשרה מילין יצאו גדולי המדינה וקלסוהו, התיר להם שליש מדמוסא שלהם. בתוך חמשה מילין יצאו בינוני המדינה וקלסוהו, התיר להם עוד שליש. כיון שנכנס למדינה יצאו כל בני המדינה, אנשים ונשים וטף, וקלסוהו, והתיר להם הכל. אמר להון מלכא: מה דאזל אזל, מן הכא נחיל חושבנא. כך בערב ר"ה גדולי הדור מתענין, והקדוש ברוך הוא מתיר להם שליש מעונותיהן. ומר"ה ועד יוה"כ היחידים מתענין, והקב"ה מתיר להם שליש מעונותיהן. וביום הכפורים כולן מתענין אנשים ונשים וטף, והקדוש ברוך הוא אומר להם לישראל: מה דאזיל אזל, מן הכא ולהלן נחיל חושבנא. ומיום הכפורים עד החג, כל ישראל עסוקין במצות, זה עוסק בסוכתו, וזה בלולבו. וביום טוב הראשון של חג כל ישראל עומדין לפני הקדוש ברוך הוא, ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקב"ה. ואומר להם: מה דאזל אזל, מן הכא נחיל חושבנא. לפיכך משה מזהיר לישראל: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן". אמר רב אחא (תהלים קל, ד): "כי עמך הסליחה", מר"ה הסליחה ממתנת אצלך. כל כך למה? "למען תורא", בשביל ליתן אימתך על בריותיך' (שם,ז). הרי שגם כאן יש משל עם מלך, שיצאו לגבות חובותיהם של העיר, ויש כאן סליחה על החטאים שקשור בנטילת לולב. במשל של ר"ח השודד אומר שהדבר היחיד שיש לו זה השטיח שנמצא תחתיו על הקרקע, נראה שזה כרמז שהלולב מכפר ע"י שמכריז שכל העולם כולו של ה', כל מה שנמצא בעוה"ז. לכן פס' קודם מובא: “אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון" (פס' לט). שזה קשור לאסיפת תבואת השדה, שכעין ממנו: “ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (פס' מ). שבלולב הוא שמח לפני ה' שבעת ימים (כעין הפס' שנאמר קודם שישמחו שבעת ימים), ובזה מראה שכל מה שיש בעולם הוא של ה', מעין המיסים שנותנים למלך, כביטוי שהוא המלך כאן – שזה שלו. כך בלולב אנו מראים שה' הוא המלך. הפס' הבא הוא: “וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו" (פס' מא). שמודגש "בשנה" ו"חקת עולם לדרתיכם", שבא להדגיש שאנו מכריזים בלולב, שהכל של ה', כל המציאות כולה, שלנו ושל כל הדורות כולם, הכל של ה', וזה עצמו השמחה הכי גדולה שיכולה להיות במציאות כולה (לכן נאמר בפס' שמחה וחגיגה), שזהו שמחת החיבור לקב"ה.