"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג,ד). 'אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית' (סנהדין צא,ב). 'מששת ימי בראשית – דכתיב "בראשית ברא", בשביל התורה שהיא ראשית, וישראל נקראו "ראשית תבואתה", שעתידין להנחיל' ברא אלקים את השמים וגו'' (רש"י). רב הדגיש שמדובר על נחלה מששת ימי בראשית. בפשטות זה משום שהבין שהמורשה חל על קודם, שזה מורשה כבר מזמן האבות, שמשה עכשיו ציוה מה שהוא כבר מורשה מקודם (וכן משמע בספרי על הפס': 'וכי ממשה אנו אוחזים את התורה? והלא אבותינו זכו בה, שנ' "מורשה קהילת יעקב”!'). לכן הדגיש רב שמדובר על מורשה שמבריאת העולם היא קשורה לנו, שקיבלו במורשה דרך האבות שזכו בה (ז”א המורשה לבנ”י כבר מבריאת העולם, שנברא בחיבור לבנ”י והתורה, ואצל האבות זה התחיל להתגלות בפועל, שהרי אז החל להתגלות מציאות בנ”י בעולם וממילא החל להתגלות הקשר לתורה, שיועדו יחד מראש, ואצל משה זה התגלה לכל בנ”י בקבלת התורה ממש). אולם לכאורה מדוע להדגיש זאת, הרי גם אם היה אומר רק 'כאילו גוזלו מנחלת אבותיו' זה היה מספיק, מדוע היה צריך להדגיש שזה מששת ימי בראשית? אלא שבא לחזק את הדימוי, שלא רק בגלל שנקרא מורשה כעין ירושה, כמו בנחלה. אלא זה ממש גילוי של נחלה, שהרי העולם נברא בשביל חיבור התורה ובנ"י, ממילא כל העולם כולו קשור לזה, גם מה שאדם נוחל שזה שטח קרקע, בעצם קיים בגלל חיבור התורה עם בנ"י. שאחרת לא היה נברא עולם, וממילא לא היה כלל קרקע של נחלה. שיש בזה משום הדגשה שלכל בנ"י יש חלק בארץ, וזה לא סתם עניין ממוני, אלא שא"י היא שורש כל העולם, שכל העולם נברא מא"י, כדי שכל העולם יהיה מקושר לקדושה, שזהו יעוד העולם. לכן: '"מציון מכלל יופי אלקים הופיע” (תה' נ ב), מציון נשתכלל כל העולם כולו. כדתנינן: למה נקראת שמה אבן שתיה? שממנה הושתת העולם... כשם שהטבור הזה נתון באמצע האיש, כך ארץ ישראל נתונה באמצע העולם, שנאמר: "יושבי על טבור הארץ" (יחז' לח יב). וממנה משתיתו של עולם יוצא, שנאמר: "מזמור לאסף, א'ל אלקים ה', דבר ויקרא ארץ, ממזרח שמש (ו) עד מבואו" (תה' נ א). מנין? "מציון מכלל יופי אלקים הופיע” (שם שם ב). ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצעיתה של ארץ ישראל, ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון באמצע ההיכל, ואבן שתייה לפני הארון, שממנה נשתת העולם' (תנחומא “קדושים” סימן י). א”י היא כביכול מרכז העולם (אמצעיתו), והשורש הוא קה”ק, שיא הקדושה, שמשם מושפע הלאה קדושה לכל העולם. הקדושה קשורה דרך גילוי התורה שבבנ”י, לכן בקה”ק שם התורה. לכן כל העולם נברא בשביל התורה בבנ”י, שיתקנו את העולם, וזה דרך הנחלה של בנ”י בא”י, שכאן זהו מקום התורה (ספרי “עקב”, מג), שמכאן מתקנים את כל העולם, ומגלים את שם ה' בעולם. לכן בעצם נחלתו של האדם בא"י ולימוד התורה שלו קשורים זה בזה. לכן מובן שבעצם פגיעה בגילוי התורה שלו זה בעצם גם פגיעה בקשר שלו עם חלקו בא”י. ולכן כעין שממש מגרע את נחלתו. אולי לכן נאמר על הסיבה לחורבן הארץ: '… אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחילה' (ב”מ פה,ב), שכיון שהיה להם נתק מהתורה (שלא ברכו, כי לא היתה חשובה בעיניהם), ממילא זה גרם לחורבן ולגלות, כי הקשר לנחלה בארץ קשור בקשר לתורה (לכן גם זה וגם עניין הנחלה נאמר ע"י ר”י בשם רב). אולי אפשר לומר שמדגיש את הקשר מששת ימי בראשית, כדי להדגיש את יחודו של כל אחד. שאם היה סתם אומר נחלת אבותיו, היה מובן שהתורה היא של כולם, ולכן כאילו נגרע חלקו שהיה צריך להגיעו. אבל רב בא להדגיש יותר מזה, שזה קשור לבריאת העולם בששת ימי בראשית, שבהם נבראו כל הדברים שבעולם, על סוגיהם השונים, שכולם יחד משלימים את השלמות, כשלכל אחד יש יחודיות משלו. כך גם התורה שעל פיה נברא העולם (ב"ר א,א), והיא קשורה לבנ"י, יש לכל אחד מבנ"י יחודיות משלו, שיש יחודיות לשבט ולמשפחה ולפרט הבודד. שלכל קב' יש יחודיות, כשגם בתוכם זה מתחלק ע"י פרט יחודי בכל אחד מהם. לכן בעצם אם הרב לא מלמד את תלמידו הלכה, זה לא רק שאותו אחד לא למד, אבל עדיין ההלכה הזו קיימת. אלא הגילוי של ההלכה הזו דרך אותו תלמיד, שהוא מדגיש משהו יחודי שלו, כחלק מהדגשה יחודית (גדולה יותר) במשפחתו וכו', זה נחסר בעולם. לכן זהו שכאילו גוזלו מנחלת אבותיו, הוא גוזל את החלק השייך לאותו תלמיד שצריך להתגלות אצלו מהיחודיות של אבותיו, שזה נחלה שקיבל ממשפחתו, ועכשיו הרב כביכול גזולו מלקבל ולגלות זאת בעולם.