'אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. מה נפשך? אי ילולי יליל, לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח, לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה? מספקא ליה, אי גנוחי גנח, אי ילולי יליל. מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה? דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה? דהדר עביד תש"ת. אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח הא עבדיה, אי ילולי יליל, הא עבדיה? מספקא ליה דלמא גנח ויליל. אי הכי, ליעבד נמי איפכא, תקיעה תרועה שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח? סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא, ברישא גנח והדר יליל' (ר"ה לד,א). הגמ' מבררת מה התקין רבי אבהו מספקו. אולם לא מובן, כיצד בכלל עלה לו ספק, הרי כל שנה תוקעים בשופר, אז שימשיך כמנהג שנהגו? מסביר הרמב"ם: 'תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק, לפי אורך השנים ורוב הגלות. ואין אנו יודעין היאך היא. אם היא היללה שמייללין הנשים ביניהן בעת שמייבבין. או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול. או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל. לכך אנו עושין הכל' (הלכות שופר וסוכה ג,ב). יוצא שהספק נבע בשל הקושי בשעבוד, שעם הזמן השתבש איך תוקעים, ולא זכרו. הגאונים מסבירים אחרת את תקנתו של רבי אבהו: '… כבר פרישנא דספקא לא אתיליד (הכי) [היכי] עבדינן. מיהו הוה (עדות) [עיירות] בארץ ישראל דנהיגן למעבד תרועת' שברים יקירי, ושארא עבדי(נן) תרועתם שברים קלולי. ובעא ר' אבהו לאשויי מנהגיהון ולעולם ספקא לא אתיליד… ואנו מוסיפים ביאור כי עיקר הדבר מימות מרע”ה שלש של שלש … וכך היה הדבר מימים קדמונים המנהג בכל ישראל. מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושים תרועה יבבות כבדות שהם שברים. ואלו [ואלו] יוצאים ידי חובתן כי שברים כבדים תרוע' הם, ויבבות קלות תרועה הם. והיה הדבר נראה כחלוקה, אעפ"י שאינה [חלוקה] … אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה קתני. וחכמים של דורות הללו מודים כי יבבות תרועה היא [וחכמים של הללו מודים כי שברים תרועה היא]. וכשבא רבי אבהו ראה לתקן תקנה שיהיו עושין בה כל ישראל מעשה א', לא יהיה ביניהם דבר שההדיוטות [רואין אותו כחלוקה' וכו' (אוצר הגאונים. ר"ה לד,א). יוצא שבעצם לא נוצר ספק, אלא רבי אבהו תיקן שכדי שלא יראה כאילו התקיעות של מי שנוהג כמנהג אחר לא תקע כראוי, לכן תיקן לתקוע ככל האפשרויות. אלא שלכאורה אם כך מהו שהגמ' אומרת שר"א הסתפק? וצ"ל שהכוונה שבטענתו כעין ייצג את האדם שטוען מהו המנהג הנכון. אולי אפשר לומר עוד הסבר, שבאמת מצד התורה יכול לתקוע בכל צורה שמרגיש בזה כעין בכי, כמו שלמדו מאם סיסרא לקול התרועה: 'דכתיב (במדבר כט, א) "יום תרועה יהיה לכם", ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה, כח) "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא". מר סבר גנוחי גנח, ומר סבר ילולי יליל' (ר"ה לג,ב). לכן תמיד היו תוקעים כל אחד ע"פ מה שהרגיש, שכך יצא ידי חובתו, וגם אם שמע אחרת, זה הרגיש לו כבכי ולכן יצא ידי חובה. אבל בזמן רבי אבהו, זה היה כבר זמן רב בתוך הגלות הקשה, ולכן עכשיו האנשים מרוב צרות ויסורים כבר החלו להיות כהים לצער. לכן עכשיו כששומעים את קולות השופר, לא תמיד הרגישו את קולות הבכי שבו. לכן עכשיו ראה לנכון ר' אבהו לברר מהי התקיעה מהתורה, איזה תקיעה תמיד נשמעת לאדם כעין בכי. לכן הסתפק איזה תקיעה יכולה להשפיעה לכולם, ואף יותר מזה, הוסיף לתקן גם את התקיעה של 'שברים תרועה', ששומעים את שני הקולות, שיש עכשיו כאלו שרק בזה נשמע להם כקולות של בכי. (ו'תרועה שברים' לא נשמע כבכי לאף אחד [כי לא בוכים כך, אלא קודם גונחים ואח"כ מיללים], ולכן זה ודאי לא צריך לתקן, כי אינו נשמע כבכי). אולי בזה יובן דברי המדרש: '"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה”, זֶה מִקְרָא. "וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ”, זֶה מִשְׁנָה. "כִּי יְרֵא אֱלֹקים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם”, כְּגוֹן רַבִּי אַבָּהוּ דְּקֵיסָרִין' (קהל"ר ז,יח). כעין דרשה על רבי אבהו, שבתורה יש מצוה לשמוע בתרועה קול בכי. במשנה, זאת אומרת בתנאים, ישנם שתי אפשרויות, שברים או תרועה (ר"ה לג,ב). וירא אלקים, הכוונה לרבי אבהו, הוא גזר שיצאו ידי חובת כל הדעות, שיעשה גם את דברי התנאים, וגם יעשה שיצאו ידי חובה כדברי התורה שישמע כבכי, שלכן יש להוסיף גם 'שברים-תרועה', שזהו "ירא אלקים", שלא יצא מצב שלא יחשב כתרועה. כך נעשה ש"יצא את כולם", שתיקן לעשות את כל הדעות הקיימות והאפשריות (שיצא ידי חובת כל השיטות), כדי שכולם יצאו ידי חובת התקיעה מהתורה. כך זהו גם השלמות של התקיעות, שע"פ גזרתו כל בנ"י יוצאים יחד כששומעים את כל התקיעות האלו, וכך יש גם את מעלת האחדות (שאולי זהו ברמז “יצא את כולם”, כעין שהוציא את כולם יחד, באחדות).