לקט מביאור אלשיך לתורה – פרשות ניצבים וילך

ניצבים

 כט,ט: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם: מדוע לא פתחה התורה ב'ויאמר' או 'וידבר וכד', והאם עד כה לא היו בני ישראל לפני ה'? אלשיך: "בסוף הפרשה הקודמת (כט,א) נאמר 'ויקרא משה אל כל ישראל' ... לכן היום הזה קראתי את כולכם כדי ש'ושמרתם את דברי הברית' ... מה שבימים אחרים לא היה כן, רק הנשיאים תחילה לבדם". אין צורך להכביר בקריאות, והפעם הדיבור הוא אל כולם.

ל,י: כִּי תָשׁוּב אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ: אלשיך: "הלא כל האמור עד כה (ל,א-ט) על מה שישובו היה, ומה מחדש באמרו 'כי תשוב'? ... וזה בהיות 'בכל לבבך ובכל נפשך' שהיא מאהבה". יש הבדל בין שב מיראה לשב מאהבה, וזאת כוונת ה', שישובו אליו מאהבה.

ל,יד: כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ: אלשיך: "היה לו לומר 'בלבבך ובפיך לעשותו' והיו כסדר: מחשבה, דיבור ומעשה? ... וזהו אמרו 'בפיך' שהוא הלימוד, ועל ידי כן יטהר 'לבבך' ממחשבות רע, ויטפל בטוב לעשותו בפועל". לפי אלשיך, לימוד תורה קודם להשקפת האדם על החיים (לבבך) כי התורה מדריכה אותו איך לחשוב נכון, ואין להתנהג על פי הסדר הרגיל של 'סוף מעשה במחשבה תחילה', אלא לאחר לימוד תורה. מעניין.

וילך

לא,ו: חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כיצד יש להתחזק ולאזור אומץ? אלשיך: "אם תתאחדו – אינכם צריכים דבר". איחוד פותר בעיות של פחד מלראות את פני האויב האכזר, ומכל צרה שהיא.

לא,יט: וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל: מדוע 'כתבו' בלשון רבים, ו'למדה' בלשון יחיד? אלשיך: "'כתבו' – כי משה ויהושע יכתבו להורות לדורותם, ו'למדה' – עד שתהיה 'שימה בפיהם' לדורות שאחריהם ... כאילו יש לי עֵד מעיד מעתה, את אשר תבאנה, כְּמַתְרֶה בכל דור ודור". המנהיגים יכתבו, וכל אחד יהווה עֵד בכל דור. מבריק.

לא,כו: לָקֹחַ, אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ, מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם; וְהָיָה-שָׁם בְּךָ, לְעֵד: אלשיך: "למה ציווה לשים אותו מצד הארון, מה צורך בזה? ... כי דומה הוא (הספר הזה, שירת האזינו) ללוחות, כי גם הוא מכתב אלוהים ... על כן תדעו ודאי כי בקרבכם הוא שורה ... כי ה' אלוהיכם הוא 'שם בך לעֵד'". מצווה עלינו לכתוב את שירת האזינו ולקראה תדיר (שימה בפיהם), ובכך ננכיח את ה' אלוהינו אתנו, לעַד. אמן!