"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא,יט). בפס' זה נאמרה המצוה האחרונה בתרי"ג המצוות, מצוות כתיבת ספר תורה: 'שנצטוינו להיות לכל איש מישראל ספר תורה. אם כתבו בידו, הרי זה משבח ונאהב מאד, וכמו שאמרו זכרונם לברכה: (מנחות ל א) כתבו, כלומר בידו, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני. ומי שאי אפשר לו לכתבו בידו, ישכר מי שיכתבנו לו. ועל זה נאמר (דברים לא יט) "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל”, כלומר כתבו לכם תורה, שיש בה שירה זאת' (ספר החינוך, מצוה תרי"ג). מה הסיבה למצוה זו? ממשיך החינוך: 'משרשי המצוה, לפי שידוע בבני אדם שהם עושין כל דבריהם לפי ההכנה הנמצאת להם, ועל כן צונו ברוך הוא להיות לכל אחד ואחד מבני ישראל ספר תורה מוכן אצלו, שיוכל לקרות בו תמיד, ולא יצטרך ללכת אחריו לבית חבריו. למען ילמד ליראה את השם, וידע וישכיל במצותיו היקרות והחמודות מזהב ומפז רב. ונצטוינו להשתדל בזה כל אחד ואחד מבני ישראל, ואף על פי שהניחו לו אבותיו, למען ירבו הספרים בינינו, ונוכל להשאיל מהם לאשר לא תשיג ידו לקנות. וגם למען יקראו בספרים חדשים כל אחד ואחד מישראל, פן תקוץ נפשם בקראם בספרים הישנים, שיניחו להם אבותיהם' וכו' (שם). יוצא שיש שלושה דברים בסיבת החשיבות לכתוב ס"ת חדש: א. כדי שיהיה תחת ידו ס"ת זמין, כדי שיוכל ללמוד בו תמיד. כי אם לא יהיה לו, ויצטרך ללכת למקום אחר כדי ללמוד, והוא לא יעשה זאת, ולא ילמד. ב. להרבות ספרים, כדי שיוכל לתת גם ספר לחברו כדי ללמוד. ג. ספר חדש נח ונעים יותר לקרוא בו, ולכן שיכתוב חדש כדי שלא יקוץ מלקרוא בישן שיש לו. (בקטעי גניזה של ספרים עתיקים, רואים כמה התבלה עד שגנזו, שהגיעו למצב שבקושי היה אפשר לקרוא בזה). נראה שכל אלו רמוזים בפס': “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל", שיכתבו כדי שילמדו בהם את בנ”י, שזהו שכשיכתבו יהיו הרבה ספרים, וכך יוכלו להשאיל לאחרים, שבכך ילמדו אחרים (בכך ילמדו את בנ”י). "שימה בפיהם", זהו שיהיו הספרים תחת ידם, כדי שיוכלו ללמוד בו תמיד, כעין שנמצא בפיהם, שכוונתו שזה בהישג ידם תמיד. "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", כתיבת הספרים היא גם כדי שילמדו בהם, שאם לא יכתבו חדשים, אז אנשים ימאסו מללמוד בספרים הישנים, ולכן לא ילמדו. לשם כך צריך לכתוב חדשים שאז התורה (השירה) תהיה בבנ"י. אולי גם כרמז שבמילה "לעד" אפשר לקרואתה (בניקוד אחר) כעין מלשון לתמיד (לעד – לעולם), שזהו שהספרים מתבלים ולכן צריך לכתוב חדשים, כדי שלעד התורה הזו תוכל ליקרא כראוי. מצוה קודמת לזה היא מצות הקהל, שלא במקרה היא אחת לפני הסוף, כיון שהיא מבליטה 'את מהותה של התורה, את שייכותה לכלל ישראל, ואת העובדה שהופעתה השלמה בעולם היא רק דרך מלכות ישראל ומדינת ישראל. לאור זאת מובן, שמצות ההקהל הובאה כמצוה אחת לפני אחרונה בתורה משום שהיא מבטאת את מהותה של התורה כולה, ועל כן היא חותמת אותה. ומתוך שהתורה במהותה שייכת לכלל ישראל, יש צורך להעביר אותה לכלל ישראל שבכל הדורות, ודבר זה מתגשם ע”י המצוה האחרונה בתורה – כתיבת ס"ת' ('בשערי הארץ' 'שתי המצות האחרונות בתורה', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). ובנוסף, בהקהל זהו פעולת התורה בצורה כללית, ומתוכה אפשר להגיע לפעולת התורה באופן פרטי, שזהו כתיבת ס"ת ע"י כל אחד מישראל (שם). אולי אפשר שבשניהם יש גילוי דומה (שמצות הקהל היא הגילוי הכלל ישראלי של כתיבת הס"ת הפרטי), שבמצות הקהל מביא הרמב"ם: 'מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות, ומחזקות ידיהם בדת האמת' (הל' חגיגה ג,א). 'וגרים שאינן מכירין, חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים, שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע, מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה, ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי הא'ל' (שם, ו). ממילא יש בהקהל לימוד לאחרים, כמו בהשאלת ס"ת שגורם בזה לימוד לאחרים. וכן בהקהל יש עשית פעולה לקירוב למצות ולדת, כמו בטעם שיהיה ס"ת תחת ידו כדי שיוכל לקורא תמיד 'למען ילמד ליראה את השם, וידע וישכיל במצותיו'. וההקהל הוא מעמד שמחזק להתחבר לתורה בכל ליבו, כעין מעמד מתן תורה חדש, שזה כעין ס"ת חדש שרוצה לקורא בו ולא נמאס בעיניו (וכן מי שכותב ס"ת בעצמו, זהו 'כאילו קיבלו מהר סיני').