"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה. ה' אלקיך הוא עבר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה'. ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמרי ולארצם אשר השמיד אתם. ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר צויתי אתכם. חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלקיך הוא ההלך עמך לא ירפך ולא יעזבך" (דברים לא,א-ו). לאן הלך משה? '"וילך משה" – כאשר השלים כל דבריו, אז הלכו כל הנצבים לפניו, והטף והנשים איש לאהליו. ולא הוצרך הכתוב להזכיר זה, כי כבר אמר (לעיל כט ט יא) "אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלקיכם" וגו', "לעברך בברית ה' אלקיך", ואחר עברם בברית ילכו מפניו. ויאמר הכתוב עתה, כי משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל, לכבדם כמי שירצה להפטר מחבירו ובא ליטול רשות ממנו' (רמב"ן). 'וילך משה – הלך אל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת, שלא יפחדו. וחזק לבם בדברי יהושע, על כן כתוב אחריו: "ואתה תנחילנה אותם" (דברים לא, ז). ולפי דעתי: כי אז ברך השבטים (דברים לג), ואם ברכותיהם מאוחרות במכתב' (ראב"ע). '… נראה לפרש על פי דבריהם ז״ל (זוה״ק ח״א ריח.) שאמרו כי ארבעים יום קודם הפטירה נשמת האדם הולכת ממנו, כאומרו (שה״ש ד ו) "ונסו הצללים”, ומבקרת מקום חנייתה במקום עליון, והצדיקים יכירו בדבר, וצא ולמד מרבי שמעון בר יוחאי שהכיר ברבי יצחק כאמור בספר הזוהר (שם)... וכאן אמר "וילך משה”, פירוש רוח החיים שבו שתקרא משה, הלכה כסדר הרגיל למי שמגיע קצו, וכינה לנפשו לשון זכר, כי הוא סימן לגודל הנפש כשתהיה במדרגת זכר, והודיע הכתוב במה שאמר "וידבר את" וגו׳, שהרגיש בהליכתה והכיר שהגיע קצו ביום ההוא, כאומרו "בן מאה" וגו׳ "אנכי היום”, ואמרו ז״ל (סוטה יג:) "היום מלאו ימי ושנותי”' (אוה"ח). '… על שהזכיר את האבות, שנאמר "אשר נשבע ה׳ לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם”. סמך לו "וילך משה" שהלך לו עם אבות העולם' (לקח טוב). בתרגום יונתן בן עוזיאל מתורגם הפס': 'ואזל משה למשכן בית אולפנא ומליל ית פיתגמיא האילין עם כל ישראל', ולא מובן מהו אותו בית לימוד? מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' “וילך" [א]) שמדובר על האהל שבו משה לימד תורה, להבדיל מאהל מועד ששם קיבל את התורה מהקב”ה, מבין שני הכרובים. שזהו שאומרת שביום מותו נטלה ממנו רשות ההנהגה (“לא אוכל עוד לצאת ולבוא”), ולכן לא יכל יותר להכנס לקה"ק להמשך השראת השכינה של הר סיני, אבל יכל ללכת לאהל הלימוד כדי ללמד לבנ"י תורה, וכך עשה, וזהו “וילך” לאהל של הלימוד תורה, בדווקא לשם (ושם נתן את הס"ת לשבטים, ע”פ הרמב”ם). אולי אפשר לומר ע"פ המסופר בגמ' על ר”ז: 'ר' זירא כי הוה חליש מגרסיה, הוה אזיל ויתיב אפיתחא דרב יהודה בר אמי. אמר: כי נפקי ועיילי רבנן, איקום מקמייהו, ואקבל בהו אגרא. נפק אתא ינוקא דבי רב. א"ל: מאי אגמרך רבך' וכו' (עירובין כח,ב). הרי שכשר"ז לא יכל ללמוד, בכ"ז המשיך להתחבר למעלת התורה (ע"י שישב בכניסה לביהמ”ד כדי לעמוד לפני חכמים), ואף למד דברים קלים, כמו ששאל את הילד מה לימדו רבו. והרי היה קשה עליו הלימוד? אלא שזה בגרסתו, שהיא קשה, אבל דברים קלים שמלמדים ילדים זה לא היה קשה לו ללמוד גם אז, ולכן גם היה שואל כדי ללמוד. נראה שכך גם בא משה רבנו לרמז, שכיון שנאמר לו שלא יכול ללמד תורה: '"לא אוכל עוד לצאת ולבא". מאי לצאת ולבא? אילימא לצאת ולבא ממש, והכתיב (דברים לד, ז) "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא נס ליחה". וכתיב (דברים לד, א) "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו", ותניא: שתים עשרה מעלות היו שם, ופסען משה בפסיעה אחת? א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתתמו ממנו שערי חכמה' (סוטה יג,ב). עכשיו משה לא יכול היה יותר ללמד כי נשתכחו ממנו שערי החכמה, לכן בא משה ולימד את ההנהגה הזו, שגם כשלא יכול ללמוד, בכ"ז יש לבא לביהמ"ד, ולעשות מה שיכולים כדי להתחבר למעלת התורה, כמו שעשה ר"ז. וכן משה לא יכול היה ללמד, אבל דברים קלים כתוכחה, כן יכל (שבזה אין צורך בשערי החכמה), ולכן הוכיחם, כמו שמובא בתנחומא: '"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל”. אין "וילך" אלא לשון תוכחה, שנאמר: "לכו חזו מפעלות אלקים” (תהל' מו ט). בסוף קהלת כתיב: "דברי חכמים כדרבונות” (קהל' יב יא). מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה, אף דברי תורה מכוונות לב לומדיהון לדרך טובה' (תנחומא "וילך" סימן א). הרי שלמדו שמרמז על דברי תוכחה שקשורים לתורה. שזהו כעין שאצל ר"ז למד דברים קלים, כך אצל משה הוכיחם בתוכחות שקשורים לתורה. אולי אפשר ברמז שמשה בא להוכיחם על הכניסה לארץ, שיתחזקו ושלא יפחדו (כמו שמובא בהמשך הפס'). לכן מדגיש שהוא לא יכול לבא לארץ, אחרת ודאי היה בא (“וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה"). אולם עושה מעשים של הליכה, כעין עשיה כל שהיא כביטוי לרצונו ללכת לא"י, אלא שהוא אנוס ואינו יכול לבא לארץ ממש. לכן מדגיש להם את ההתחזקות לבא לארץ, יחד עם מעשים שבאים להדגיש את רצונו הגדול כ"ך ליכנס, שאפילו פועל לידמות להולכים בכניסה לארץ, שבזה מחזק מאוד את דבריו בעד הכניסה לארץ. נראה גם שבא לרמז בזה, שלא יחשוב מאן דהוא שמי שאינו שומר תורה ומצוות, אין שום מעלה בהליכתו לארץ (כמו שטענו נגד מעשי הישוב של העולים לארץ, שטענו שאין זה כי אם מעשה שטן, כיון שהם אינם דתיים). לכן בא משה ועושה כעין הליכה, תוך שמדגיש שהוא כבר כעין נראה מנותק מהתורה, שאינו יכול ללמד תורה, ובכ"ז יש חשיבות להליכה, כרמז לעליה לא"י בכל מצב (ואף הוכיחם בתוכחות, כעין רמז נגד אותם שטענו לא לעלות לארץ בשל אותם שאינם דתיים, שמשה עושה רמז להליכה, ומוכיח בתוכחה נגד מי שלא רוצה לעלות לארץ).