'אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבש"ע, מפני מה אומרים אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב. ואין אומרים אלקי דוד? אמר: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי. אמר לפניו: רבש"ע, בחנני ונסני, שנאמר (תהלים כו, ב) "בחנני ה' ונסני" וגו'. אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך, דלדידהו לא הודעתינהו, ואילו אנא קא מודענא לך דמנסינא לך בדבר ערוה. מיד (שמואל ב יא, ב) "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו" וגו', אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ... (שמואל ב יא, ב) "ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רוחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד", בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא. אתא שטן אידמי ליה כציפרתא. פתק ביה גירא, פתקה לחלתא, איגליה וחזייה. מיד (שמואל ב יא, ג) "וישלח דוד וידרוש לאשה ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה ותשב אל ביתה". והיינו דכתיב (תהלים יז, ג) "בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבר פי". אמר איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי, ולא אמר כי הא מילתא... דרש רבא: מאי דכתיב (תהלים נא, ו) "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך"? אמר דוד לפני הקב"ה: גליא וידיעא קמך, דאי בעיא למכפייה ליצרי, הוה כייפינא, אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למריה. דרש רבא: מאי דכתיב (תהלים לח, יח) "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד"? ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה' (סנהדרין קז,א). מניין לחז"ל שדוד ביקש להתנסות ולכן נוסה בבת שבע, אולי ה' לא ניסהו (שהרי בפס' שם בתהלים לא מובא שניסהו)? בפשטות כיון שדוד חטא בבת שבע, סימן שבא עליו ניסיון, ולכן הגיוני לחבר זאת לבקשתו לניסיון. אולם זה לא מספיק. לכן נראה שדרשו את כל הפס' שנאמרו שם: “לדוד שפטני ה' כי אני בתמי הלכתי ובה' בטחתי לא אמעד. בחנני ה' ונסני צרופה [צרפה] כליותי ולבי. כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתך" (תהלים כו, א-ג). שבהקשר לדבריו על ניסיון מובא קודם "כי אני בתמי הלכתי", כרמז לנאמר בפס' בש"ב: “ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד", שדוד הלך לתומו בגג שזהו נרמז "בתמי הלכתי", שאז ה' ניסהו. וכן מובא "ובה' בטחתי לא אמעד", כרמז שניסה שלא למעוד, שזהו ששימש מיטתו ביום כדי שלא יבוא לחטוא ('הפך משכבו של לילה..'). אולי אף דרשו שנאמר בכתיב "צרופה" ובקרי 'צרפה', שההבדל ביניהם הוא האות ו', כעין רמז לבת שבע, כעין בשמה 'בת' כביטוי לקטנה, מ'שבע' זהו שש (שקטן משבע), שזהו האות ו' בגימטריה. אולי גם הדרשה של רבא שדוד יכל להתגבר על יצרו, מעבר לדרשה מהפס' “לך לבדך חטאתי" וגו' (כמו שמובא בדרשתו), יש גם רמז בפס' של תהלים כ"ו, שמובא "כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתך", כרמז שבהילוכו בגג, שבעקבותיו חטא בבת שבע, יכל למנוע כל זאת, אלא שעשה כביכול חסד עם ה', שלא יאמרו שדוד ניצח את ה' בתוכחתו (זה לשון חסד, שדוד לא עשה ע"פ דין, שה' ניסהו ולכן ע"פ דין היה עליו לנסות להתגבר, כניסיון שבו הועמד, אלא עשה חסד, לפנים משורת הדין, ופעל כדי שלא יאמרו..). שזהו מצד האמת (“והתהלכתי באמתך”), שלא ראוי שיאמר שדוד ניצח את ה' בתוכחתו. לכן מה שראה את בת שבע (“וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד"), לא יופיה תפס אותו, אלא מה שראה בעיניו זהו שלא יאמרו... ולכן זהו "כי חסדך לנגד עיני", זה מה שראה בעיניו בבת שבע, לא יופיה, אלא את החסד שיעשה, שלא יאמרו שניצח את ה' בתוכחתו. אולי גם נרמז הדרשה שבת שבע היתה ראויה לדוד, שזהו "והתהלכתי באמתך", שמה שהילך בגג וכו', שלקח את בת שבע, יסודו הוא מצד האמת, שבאמת היא היתה ראויה לדוד, שמה שלקחה זה מצד האמת, שהיא מתאימה לו וקשורה אליו בנשמתה. נראה שמה שדרשו שהיתה ראויה לו, זה כיון שאמנם דוד לא חטא בביאתו עם בת שבע, כיון שהיו נותנים גט ביציאתם למלחמה ('א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה... "ואת אשתו לקחת לך לאשה" ליקוחין יש לך בה, דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו' וכו' [שבת נו,א], שנאמר בלשון חריפה ['… אינו אלא טועה'], כדי לומר שכאן לא שייך לומר שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והרי בפשטות משמע שדוד חטא, לכן מדגיש שמי שאומר כך טועה, שלא שייך לומר כך בכלל). אולם בכ"ז זה לא דבר ראוי מה שעשה, שלקחה בעוד בעלה במלחמה (כמו שנתן הנביא מוכיחו שעשה מעשה לא ראוי), והנה שושלת בית דוד ממשיכה דרך שלמה, בנה של בת שבע, וזה תמוה, וכי כך ראוי שתמשיך השושלת, דרך בת שבע שהגיעה בצורה לא ראויה? לכן הדגישו חז"ל שזה לא במקרה, אלא באמת בת שבע היא הראויה ביותר לדוד כאשה, ולכן ממנה המשך השושלת של דוד (ולכן גם ההוכחה לכל בנ"י שה' מחל לדוד, היה ע"י שלמה בהכנסת ארון הברית למקדש [סנהדרין קז,ב], כיון שבזה נגלה הסיבה שדוד קשור לבת שבע, שהיא הראויה לו באמת, כמו שהוכח אצל שלמה בנו שהמשיך את בית דוד [אולי בפס' תהלים כ"ו נרמז על כך שבכניסה למקדש יתגלה לכל בנ”י שה' סלח לדוד, שלכן אומר "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך” (פס' ח), כרמז (מעבר לפשט הפס') שיש לו אהבה לשם, כיון ששם יתגלה לכל שה' סלח לו על מה שנרמז בתחילת הפרק, שחטא בבת שבע]). אלא שאם כך אז איך קרה שהתחתנה בת שבע עם אוריה? על זה עונים חז"ל שדוד אכלה פגה, שעדיין לא בא הזמן של דוד שבת שבע תהיה אשתו, אלא כרגע היא מיועדת לאוריה, ולכן התחתנה אתו, ולכן לא היה ראוי שדוד יקחה כשאוריה מחכה לחזור אליה. (או שזה כרמז שהיה צריך לחכות שאוריה קודם ימות, ואז יחול הגט, ואז יקחה. אולם לא ראוי שיקחה לפני שמת, בגלל שבהמשך כשימות יחול למפריע. וזהו שאכלה פגה, לפני הזמן שיפעל הגט, שאז יחול למפריע שתצא מאוריה ותהיה ראויה לדוד למפריע [אלא שזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' בשבת (שם), האם הגט הוא למפריע או שכתבו גט רגיל. שדברנו מתאים לשיטת רש”י שזהו גט למפריע, ולשיטת תוס' י”ל שבכ”א לא ראוי כך לקחתה, שהשתמש לקחתה בגט שכתבו בגלל החשש לעגינות. לכן בנתיים עד שימות אוריה נחשבת לפגה, שעדיין לא ראויה לגמרי לדוד]). אולי בכוונה הניסיון של דוד היה בבת שבע, שהיתה אז פגה, שלא הגיעה זמנה. שזה כרמז על ההבדל בינו לבין האבות (שבזה התחיל, ששאל מדוע הוא לא מוזכר עם האבות). שאצל משה כשטען "למה הרעתה” וגו', ענה לו ה': “וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא'ל שד'י ושמי ה' לא נודעתי להם" וגו' (שמות ו,ג). "ושמי ה' לא נודעתי להם" – לא הודעתי אין כתיב כאן, אלא לא נודעתי, לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי. שהרי הבטחתים ולא קיימתי' (רש"י). שה' הבטיח לאבות את ירושת הארץ להם ולזרעם, ולא קיים (שם פס' ד. ברש"י). אמנם בהמשך בנ"י נחלו את הארץ. יוצא שה' מדגיש למשה את מעלתם של האבות שהאמינו בה' אע"פ שלא קיבלו בזמנם. לכן הניסיון של דוד היה בדבר ששייך לו (כעין א"י לאבות ובנ"י), אלא שעדיין לא הגיע זמנו (כמו שרק בהמשך בנ"י ינחלו את הארץ), ואז מתגלה ההבדל בינו לבינם.