"ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים. ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא,יח-יט). '(ישעיה ז) "ויהי בימי אחז”. מה צרה היתה שם? (שם ט) "ארם מקדם ופלשתים מאחור”. משל לבן שרים, שנזדווג לו פדגוגו להמיתו. אמר: אם אני הורגו עכשיו אתחייב מיתה לשר, אלא הריני מושך מניקתו ממנו, ומעצמו הוא מת. כך אמר אחז: אם אין גדיים אין תישים, אם אין תישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה, אם אין רועה אין עולם. כך היה סבור בדעתו לומר: אם אין קטנים אין תלמידים, אם אין תלמידים אין חכמים, אם אין חכמים אין זקנים, אם אין זקנים אין נביאים, אם אין נביאים אין הקב"ה משרה שכינתו עליהם, הה"ד (שם ח): "צור תעודה חתום תורה בלמודי”. רבי חוניא בר אלעזר אמר: למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות. ר' יעקב בר אבא בשם ר' אחא: אמר ישעיה: (שם) "וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב”. אין לך שעה קשה, כאותה שעה שכתב בה (דברים לא): "ואנכי הסתר אסתיר פני בעת ההיא”. ומאותה שעה קויתי לו, שאמר: "כי לא תשכח מפי זרעו”. ומה הועיל לו? (ישעיה ח) "הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה', לאותות ולמופתים”, וכי ילדיו היו והלא תלמידיו היו?! אלא, מלמד שהיו חביבים עליו כבניו, וכיון שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות, התחילו צווחים ווי! "ויהי בימי אחז”' (ב"ר מב,ג [מובא גם ביר' סנהדרין י,ב בשיבוש]). לכאורה המדרש לא מובן, שבתחילה פותח שהצרה היתה שהאויב היה לוחץ, ואח"כ מביא שהצרה היתה שניסה לבטל מהשכינה להיות בעולם, שעשה זאת ע"י ביטול ביה"כ וביהמ"ד ששם לומדים (כדי שלא ילמדו), אז מה היתה הצרה? בפשטות מתחיל ומביא את הפשט שנרמז בפס', שזו צרה שהיתה בגשמי (שלכן מובן שהצרה נרמזה ב-“ויהי בימי אחז”, שמשמע שזו צרה שכולם צעקו וי, ולא רק התלמידים שצעקו על ביטול ביה”כ וביהמ”ד), ואח"כ מביא את הדרשה הנוספת שזו צעקה שהיתה על הצרה שברוחני. אולם נראה יותר שזו דרשה אחת, שהיא על עומק המציאות, שבתחילה מביא מה היה במציאות, שזהו שצעקו על הצרה שהאויב לוחץ, ואח"כ מביא מה היתה הסיבה שהביאה לכך, שזהו ביטול לימוד התורה, שגם בו צעקו על הצרה, שזה גרם לזה. שכיון שביטל לימוד תורה, גרם לשכינה שתתמעט בישראל, וכיון שהשכינה הקדושה מתמעטת, במקומה מתחזקת הטומאה, שזה מתגלה באויב המיצר לישראל, שמושפע מאותה טומאה ובא להזיק לנו. לכן גם מרמז שהתלמידים נקראים ילדיו, שאהובים עליו כעין בניו, שזהו כמו שבנ"י נקראים "בנים אתם לה' אלקיכם" (דברים יד,א), שה' אוהבנו ולכן מגן עלינו, וכשמתרחק באה צרה, בשל אי הגנתו. לכן רמזו זאת בפס' אצלנו "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים", שבאה צרה גדולה מאוד, ומיד מובא: “ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל". שבו נרמז על לימוד התורה: 'ר"ע אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו? שנאמר (דברים לא, יט) "ולמדה את בני ישראל". ומניין עד שתהא סדורה בפיהם? שנאמר "שימה בפיהם"' (עירובין נד,ב). שזה בא ללמד שהצרות מגיעות בשל ביטול התורה מבנ"י. זהו גם מה שנאמר בפס' הקודם: “וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (פס' יז). ששורש כל הצרות מגיעות בשל הריחוק מה', "אין אלקי בקרבי”, שבפשטות הכוונה שה' מסיר השגחתו, אבל בעומק זה קשור לביטול תורה, כיון שבלימוד תורה ה' בקרבנו: 'רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר: עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פב), "אלקים נצב בעדת א'ל”. ומנין אפילו חמשה? שנאמר (עמוס ט) "ואגודתו על ארץ יסדה”. ומנין אפילו שלשה? שנאמר (תהלים פב) "בקרב אלקים ישפוט”. ומנין אפילו שנים? שנאמר (מלאכי ג) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע" וגו'. ומנין אפילו אחד? שנאמר (שמות כ) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך”' (אבות ג,ו). אולי גם ברמז, שהעונש בא בעקבות חטא ע"ז, וביטול התורה קשור לע"ז: '"וסרתם" – לפרוש מן התורה, ומתוך כך "ועבדתם אלהים אחרים”. שכיון שאדם פורש מן התורה, הולך ומדבק בע"א. וכן דוד הוא אומר (שמואל א כו) "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד" וגו', ומי אמר לו כן? אלא כיון שאני מגורש מלעסוק בתורה, הריני קרוב לעבוד אלהים אחרים' (רש"י דברים יא,טז). לכן מה שנאמר כאן כעונש על ע"ז, זה בעצם חל בשורשו ביחד עם ביטול התורה, והיפוכו (שבזה יורדת הצרה) קשור עם ריבוי לימוד התורה.