"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל. והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכה [שפכו] את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'” (דברים כא,א-ט). ראה בהרחבה ב'בשערי הארץ' ('עגלה ערופה') למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. נראה שחז"ל למדו ע"פ הפס' שכאן את מה שנאמר בתנא דבי אליהו רבה (יא): 'ושמא תאמר אותם שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? לפי שהיה להם לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר עימהם, לילך ולקשור חבלים של ברזל במותניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל. וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתיים ובשלוש, עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולמות כולם שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן, אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו. ואומרים שלום עלייך נפשי – כדי שלא להרבות עליהם את הטורח … לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקים בתורה ובדרך ארץ, נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף. ומי הרג את כל אלה? הוי אומר, לא הרג אותם אלא סנהדרין הגדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר'. מניין לחז"ל שהסנהדרין ופנחס אשמים? נראה שלמדו זאת מעגלה ערופה, שהסנהדרין הם אלו שמודדים את המרחק מהעיר ('"ויצאו זקניך" - (סוטה מד סנהדרין יד) מיוחדים שבזקניך אלו סנהדרי גדולה'. רש"י). למה הם? הרי ברור שהם לא קשורים למקרה שכאן, להבדיל מהזקנים של העיר שיכול היה לקרות שהנרצח הגיע אליהם, ולכן קשורים לזה ע"י שלא דאגו לו ('"ידינו לא שפכה" – וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה' וכו'. רש"י)? אלא מכאן שהסנהדרין הגדולה אחראית על כל הנעשה בבנ"י, שהם צריכים לדאוג שלא יהיו צרות מעין אלו. לכן בפלגש בגבעה מי שהיה נחשב אשם אלו הסנהדרין הגדולה, שנחשב שהם גרמו לזה. לכן מובא שנהרגו שם שבעים אלף, אמנם נהרגו 66 אלף וקצת (ע"פ חשבון המספרים של ההרוגים נהרגו 65,100, ובנוסף עוד אלף שנהרגו אח”כ [רש"י שופטים כ,מח]) אולם זה קרוב לשבעים, ולכן אמרו שבעים, כדי לרמז שבסה"כ היה קרוב לשבעים אלף הרוגים כדי לרמז על הסנהדרין (שהם שבעים ועוד אחד להכרעה [ולדעת ר”י היו שבעים]), לרמז שהם אשמים במיתתם. וכן שבעים בגימטריה 'יין' (לכן עיגלו לשבעים, כי מרמזים על גימטריה של עשרות), שנכנסו כל אחד 'לכרמו וליינו'. ומאשימים גם את פנחס הכהן, כיון שגם בפרשתנו מופיע שגם הכהנים ניגשים – שותפים בדין עגלה ערופה. גם במלחמה בבנימין מופיע פנחס (פס' כח), שהנביא בכוונה הביא שפנחס היה אז, שהוא אמר להם בשם ה' לילחם, כך שנרמז שהוא קשור במלחמה הזו. נראה שיש כאן לימוד גדול, שלכאורה מדוע חז"ל מאשימים את פנחס, לכאורה היה ראוי שלא לומר עליו דברים כ"ך חריפים? (בפשטות זה משום שזו האמת, ולכן לא מסתירים.) נראה שבא לרמז שמה שנאמר שנכנסו כל אחד לכרמו וליינו ולשדהו, אין הכוונה שלא היה אכפת להם, שהרי איך אפשר לומר כך על גדולי החכמים? אלא שפנחס היה קנאי גדול, שהרי הוא זה שהרג את זמרי והמדיינית מדין קנאי (סנהדרין פב,א). לכן נראה שהוא לא העלה על דעתו שבבנ"י יש כאלו רשעים השטופים בזימה, ולכן על זה לא לימד. וזהו שנכנסו לכרם ולשדה, שזהו השטח הפרטי שלהם, וכן יין מרמז על דעת חכמים ('אמר ר' חייא: כל המתיישב ביינו יש בו דעת ע' זקנים'. עירובין סה,א), שהם ראו דרך העיניים שלהם, במקום לראות מה קורה בבנ"י באמת. זהו שלא רצו להרבות עליהם את הטורח, ולכן הסתפקו במה שחשבו ע"פ עצמם, במקום להתחזק ולהסתובב בעיירות ולראות את המציאות ולחנכם לתורה. נראה שגם זה כמו אצלנו, שהעיר הקרובה אחראית על מה שקורה בשטח שמחוצה לה, שהיא צריכה לדאוג כיון שזה קשור אליה אע"פ שאין זה שטחה. כך בדומה גם הסנהדרין שהם אחראים על כל בנ"י, עליהם לצאת לכל המקומות ולטפל במציאות, ולכן הם המודדים. דין זה קשור לחלל, כעין רמז למה שנהרגו במלחמה עם בנימין.