"ואפן וארד מן ההר ואשם את הלחת בארון אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה'. ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו. משם נסעו הגדגדה ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים" (דברים י,ה-ז). '"ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה" – מה ענין זה לכאן? ועוד: וכי מבארות בני יעקן נסעו למוסרה, והלא ממוסרות באו לבני יעקן, שנאמר (במדבר לג לא) "וַיִּסְעוּ מִמֹּסֵרוֹת" וגו'? ועוד: "שָׁם מֵת אַהֲרֹן" – והלא בהר ההר מת? צא וחשוב ותמצא שמונה מסעות ממוסרה להר ההר? אלא אף זו מן התוכחה: ועוד עשיתם זאת כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן, ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד. "ומן הגדגדה וגו'" – ובמוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת, ונדמה לכם כאלו מת שם. וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות. ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו את העגל' (רש"י). 'א"ר יודן בי ר' שלום: למה סמך הכתוב מיתת אהרן לשיבור הלוחות? ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקב"ה כשיבור לוחות. כתיב (דברים י) "ובני ישראל נסעו מבארת בני יעקן מוסרה שם מת אהרן" וכי במוסרה מת אהרן? והלא בהר ההר מת, הדא הוא דכתיב (במדבר לג) "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם"? אלא מכיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד, ובקשו הכנענים להתגרות בם, הדא הוא דכתיב (במדבר כא) "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגד כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל" מהו דרך האתרים? כי מת התייר הגדול שהיה תר להם את הדרך, ובאו ונתגרו בהם, ובקשו ישראל לחזור למצרים. ונסעו לאחוריהן שמונה מסעות, ורץ אחריו שבטו של לוי והרג ממנו שמונה משפחות, אף הם הרגו ממנו ארבע, לעמרמי ליצהרי לחברוני לעזיאלי. אימתי חזרו? בימי דוד, הדא הוא דכתיב (תהילים עב) "יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח". אמרו מי גרם לנו לדמים הללו? אמרו על שלא עשינו חסד עם אותו הצדיק, וישבו וקשרו הספידו וגמלו לצדיק חסד, והעלה עליהן המקום כאלו מת שם ונקבר שם וגמלו לצדיק חסד' (יר' יומא א,א). מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מקשה על הקפיצה הגדולה של 40 שנה, בין שבירת הלוחות למיתת אהרן (אמנם כאן מופיע הסבר, שזה להסמיך כדי ללמדך ששקול כשבירת הלוחות, אולם קשה על הקפיצה הגדול, שלא ראוי רק בשביל זה להסמיך שני מקרים רחוקים לגמרי זה מזה) ומסביר שזה בא ללמד על כך שנצחון בנ"י במלחמות היה קשור לארון עם הלוחות השבורים (ראה ב'תורת המקרא' “עקב"). אולי אפשר שמסמיך כדי לומר שהסיבה שקרה מה שקרה לאחר מות אהרן קשור בשבירת הלוחות, שהם נשברו בגלל העגל. משה שברם כדי שבנ"י לא יתחייבו כליה, אלא יוכל להיות להם תיקון ('רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר: עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו, דָּבָר קָשֶׁה, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בְּנוֹ וְיָשַׁב עַל בִּימָה וְדָנוֹ וְחִיְּבוֹ, נָטַל אֶת הַקּוּלְמוֹס לַחְתֹּם גְּזַר דִּינוֹ, מֶה עָשָׂה סוֹנְקַתֶּדְרוֹ, חָטַף אֶת הַקּוּלְמוֹס מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ. כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה יָשַׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם בַּדִּין לְחַיְּבָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט, יד) "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם”, וְלֹא עָשָׂה אֶלָּא בָּא לַחְתֹּם גְּזַר דִּינָן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, יט): "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם”. מֶה עָשָׂה משֶׁה, נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת מִתּוֹךְ יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּדֵי לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְשַׂר שֶׁשָּׁלַח לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה עִם הַסַּרְסוּר, הָלַךְ וְקִלְקְלָה עִם אַחֵר, הַסַּרְסוּר שֶׁהָיָה נָקִי מֶה עָשָׂה נָטַל אֶת כְּתֻבָּתָהּ מַה שֶּׁנָּתַן לוֹ הַשַֹּׂר לְקַדְשָׁהּ וּקְרָעָהּ, אָמַר מוּטָב שֶׁתִּדּוֹן כִּפְנוּיָה וְלֹא כְּאֵשֶׁת אִישׁ. כָּךְ עָשָׂה משֶׁה כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה נָטַל אֶת הַלּוּחוֹת וּשְׁבָרָן, כְּלוֹמַר שֶׁאִלּוּ הָיוּ רוֹאִין עָנְשָׁן לֹא חָטָאוּ. וְעוֹד אָמַר משֶׁה מוּטָב נִדּוֹנִין כְּשׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין, לָמָּה, שֶׁהָיָה כָּתוּב בַּלּוּחוֹת (שמות כ, ב): "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ”, וְעָנְשׁוֹ אֶצְלוֹ, "זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם”, לְפִיכָךְ שָׁבַר אֶת הַלּוּחוֹת' [שמו"ר מג,א]. אמנם ביר' נאמר לכאורה ההיפך, שמשמע שמשה לא רצה שהלוחות יאבדו: 'ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: הלחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה, והיה משה תפיש בטפחיים, והקב"ה בטפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. כיון שעשו ישראל אותו מעשה, ביקש הקב"ה לחוטפן מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו. הוא שהכתוב משבחו בסוף ואומר (דברים לד, יב) "ולכל היד החזקה" ייא שלמא על ידה דגברת עליה מינאי. רבי יוחנן בשם רבי יוסה בר אביי א"ל: הלוחות היו מבקשין לפרוח, והיה משה תופשן, דכתיב (דברים ט, יז) "ואתפש בשני הלחות”' [יר' תענית ד,ה]. אלא שאפשר שזהו מחלוקת, כיון שגם ביר' נאמר קודם: 'דרש משה מק"ו: מה אם פסח שהיא מצוה יחידית, נאמר בו (שמות יב) "כל ערל לא יאכל בו", התורה שכל המצות כלולות בה על אחת כמה וכמה. (שמות לב) "ויחר אף משה וישלך מידיו את הלחת וישבר אתם תחת ההר”. תני רבי ישמעאל: הקב"ה אמר לו שישברם, שנאמר (דברים י)"ואכתב על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשונים אשר שברת", אמר לו יפה עשית ששיברת', הרי שיש דעה ששבר בכוונה, ולא שנפל לאחר שלא נתן שילקח. אלא שביר' הדעה שעצר מלקחת היא בשם רשב"נ, והוא זה שאומר במדרש שמשה שבר בכוונה? אמנם אפשר שביר' אמר בשם ר"י ולא סובר כן. אולם אפשר שאין זה סותר, שה' רצה לקחת את הלוחות לגמרי, ומשה מנע מהלוחות מלילקח, שאז היו בנ"י נידונים בגזר דין קשה, ולכן רצה להצניעם עד שיכפר על העגל. אולם כיון שהכתב יצא, הלוחות היו כבדות מאוד על ידי משה, ולכן הבין שאין ראוי להשאירם, שראה זאת כרמז משמים [ולפי זה זהו שאומר היר' שה' אמר לו לשברם, שזה ע"י רמז במציאות], ולכן הפילם בכח ושברם בכך [וכך יובן 'תני בשם ר' נחמיה: הכתב עצמו פרח. ר' עזרה בשם ר' יהודה בי רבי סימון: הלוחות היו משאוי ארבעים סאה, והכתב היה סובלן, כיון שפרח הכתב, כבדו על ידיו של משה ונפלו ונשתברו' (יר' שם), לא סתם שנפלו, אלא משה הפילם בכח בגלל משקלם שראה זאת כרמז משמים שלא להחזיקם בכח, אלא לתת להם ליפול ולישבר. לכן גם הפילם בכח כדי שישברו]). גם אהרן עשה את העגל כדי שלא יתחייבו כליה, אלא יהיה להם תיקון: '… אמר אהרן, מה אעשה הרי הרגו את חור שהיה נביא, עכשיו אם הורגים אותו שאני כהן, מתקיים עליהם המקרא שכתוב (איכה ב, כ): "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" ומיד הם גולין...  ד"א, "וירא אהרן" מה ראה? אמר אהרן: אם בונין הן, אותו הסרחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל' (ויק"ר י,ג). לכן ראו בלוחות השניים שירדו ביוה"כ, שיחד עם זה באה הסליחה על העגל ('"ויפסול וישכם משה בבקר ויעל”, עשה שם אלול כלו ועשרה מתשרי וירד בעשור, והיו ישראל שרויים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה "סלחתי כדבריך”' [תנחומא "כי תשא" סימן לא]), כעין מכח משה ואהרן שכיפרו להם. לכן עכשיו כשבאים להיכנס לא"י, בנ"י פחדו מחטאיהם שה' לא יעזרם לכבוש את הארץ. לכן כשמת אהרן וראו שגזרת ה' במי מריבה שמשה ואהרן שלא יכנסו לארץ מתקיימת, תקף אותם פחד שלא יוכלו להיכנס לארץ, כי לא יהיה את משה ואהרן שיכפרו להם. לכן רצו לחזור חזרה למצרים, כמו לפני הגילוי של משה ואהרן שהוציאום ממצרים כדי להיכנס לארץ. לכן משה הכניס כאן את המקרה של הבריחה חזרה לאחר מות אהרן, כדי לומר מה הסיבה שברחו חזרה. לאחר שנלחמו בנ"י ושבט לוי, עשו הספד על אהרן והיה נחשב כאילו מת שם. נראה שיש בזה עומק, שזה לא רק סתמי שכך היה נראה, אלא בבכי ובהספד על אהרן התחברו לכוחו, שלכן גם נאמר שאלעזר מכהן תחתיו, כרמז שעכשיו הוא מקבל מבנ"י כבוד גדול יותר, שבזה נעשה כפרה ע"י מיתת הצדיק (כמו שמובא ביהודי הקדוש [“חיי שרה"] שיש שבאה רעה לעולם כשמת צדיק, ויש שבאה כפרה, שזה תלוי, אם עושים תשובה ומחזיקים באנשי ביתו, זה מכפר, ואם לא, אז ח"ו להיפך), שזה ע”י חיבור לכוחו, שזה כעשיה בשביל להמשיך את כוחו שישפיע להם, ולכן שם הם העזו לילחם בכנעני. אולי אפשר לומר שבכוונה נאמר על מיתת אהרן לאחר הלוחות השניים שנעשו בעקבות שבירת הלוחות הראשונים, ואח"כ נאמר על בחירת הלוים והכפרה בסיני (שעלה ל-40 ימים נוספים), והציווי שיסעו לא"י. כדי לרמז שאע"פ שניתנו הלוחות השניים, והיתה כפרה, בכ"ז עדיין יש השפעה לעונש ממעשה העגל. (כמו ששני בני אהרן מתו בעקבות העגל [ויק"ר י,ה]). אולם אם היו נכנסים לא"י היה מתכפר לגמרי בעקבות מעלת א"י (ולכן מסתיים בציווי ללכת לא”י). אולם כיון שלא נכנסו בגלל חטא המרגלים, אז כשחטאו במי מריבה נענשו משה ואהרן שלא ליכנס לארץ. אבל לכאורה משה חטא כשהכה את הסלע (או בגלל שכעס), אבל אהרן לא חטא, אז מדוע נענש שלא ליכנס? אלא אולי כיון שלא התכפר לו לגמרי על מעשה העגל, ששם היה חילול השם (בעשיית העגל), אז המצאותו בחטא מי מריבה, כשלא העיר למשה (שבהכאה נעשה כעין חילול השם), העלה עליו קטרוג על חטאו בעגל שלא התכפר לו לגמרי, ולכן נגזר גם עליו שלא יכנס. לכן הוסמך כאן, לומר שאהרן מת ולא נכנס לארץ בגלל קשר לעגל שלא תוקן לגמרי, ובגלל ההתרחקות של בנ"י מא"י (במרגלים, וכך קרה גם כשמת). אולי אפשר עוד, שהוסמך כדי לרמז על הדעה שאם לא היו עושים את העגל לא היו מתים (ע“ז ה,א). לכן כאן נרמז שאהרן מת אע"פ שנתנו לוחות שניים מקום הראשונים, כי בכ"ז לא חזרו למעלתם הראשונה שקודם לחטא העגל, אבל אם היו נכנסים לארץ, אולי היו חוזרים למעלתם (שהיתה באה הגאולה), לכן נרמז כאן על בריחתם מכניסה לא”י.